מ"ת 58020-07-14 מדינת ישראל נ' חוג'יראת(עציר)

מבוא

1. המבקשת הגישה נגד המשיב כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של שוד-עבירה לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונהיגה בזמן פסילה או בניגוד לתנאים- עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו-1996.

    

2. כתב האישום כולל שני אישומים: על פי עובדות האישום הראשון, בתאריך 18.7.2014 בשעה 12:10 לערך נכנס המשיב לסניף דואר באעבלין, כשפניו מוסתרות במשקפי שמש, תחבושת שכרך על פניו וכובע מצחיה לראשו. המשיב מסר לפקיד פתק עליו נכתבה המילה "שוד" ואמר לו למסור לו כסף ושאם יעשה כן לא יפגע בפקידי הדואר שהיו במקום. פקידי הדואר שחששו מפניו מסרו לידיו סכום של 1,500 ש"ח, עימו נמלט המשיב מהמקום. על פי עובדות האישום השני, המשיב נהג באותו מועד ובמועדים נוספים ברכבו- רכב רנו מספר רישוי 94-576-66 (להלן-הרכב), למרות שבתאריך 15.12.2008 נפסל רישיונו לנהיגת רכב, ומאחר והמשיב לא הפקיד רשיונו, הוא היה פסול מלנהוג באותם מועדים, בהתאם לכך יוחסה למשיב עבירת נהיגה בזמן פסילה.

3. יצוין כי המשיב נעצר באותו יום, בין השאר בהסתמך על מספר רכבו, שזוהה ע"י פקידי הדואר ועדים נוספים, כרכב באמצעותו הגיע השודד למקום ובהסתמך על ראיות נסיבתיות נוספות ביקשה המבקשת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים, כשעיקר המחלוקת בין הצדדים היא שאלת קיום ראיות לכאורה, עוד יובהר באשר לעילת מעצר והמסוכנות כי המשיב הורשע ביום 29.11.1998 בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת ת.פ. 133/98 בביצוע עבירה של שוד מזוין.

    

4. כל אחד מהצדדים העלה טענותיו בכתב ובע"פ, לסנגור ניתנה כבקשתו הזדמנות להודיע על השלמת טיעוניו לאחר האזנה לתקליטורים, ביום 8.8.2014 הודיע הסנגור כי המבקשת עדיין לא העמידה לעיונו את אותן הקלטות, בדיון ביום 10.8.2014 נקבע כי הקלטות יימסרו לסנגור לאלתר ויתאפשר לו להודיע עמדתו לענין תוכן השיחות עם המדובב. בדיון היום הוברר כי לצורך הדיון בבקשה לא תסתמך המבקשת על תוכן השיחות עם המדובב.

    

   דיון

   ראיות לכאורה

   הראיות במקרה זה הן ראיות נסיבתיות, הלכה היא כי גם על סמך ראיות נסיבתיות ניתן לעצור נאשם עד תום ההליכים, כל עוד הראיות משתלבות זו בזו ויוצרות סיכוי סביר להרשעה או שמא קיים הסבר חלופי הגיוני שעשוי להתקבל בסופו של ההליך הפלילי ובמקרה שכזה לא ייעצר הנאשם.

    

   באשר לדרך ניתוחן בשלב זה אפנה להחלטתו של כב' השופט נ' הנדל:

   "יש לבחון האם כל אחת מהראיות לכשעצמה הוכחה לכאורה. באשר לקומה השניה, העניין מורכב. תיתכנה שלוש אפשרויות. הראשונה – הראיות לכאורה הנסיבתיות מובילות לתמונה ברורה של תוצאה הגיונית אחת. אם כך, כמובן, עמדה התביעה בנטל. השנייה – הראיות לכאורה הנסיבתיות אינן מובילות למסקנה מרשיעה אחת, גם אם יינתן להן מלוא המשקל, ואף בהערכה שכך יהא לאחר סיום ההליך העיקרי. היה וכן, לא עמדה התביעה בנטל המקדמי לגבי אותה עבירה. השלישית – עניינה כולל גם מעין מקרה גבול. הראיות לכאורה הנסיבתיות עשויות, לאחר שיעובדו בהליך המשפטי, להביא להרשעת הנאשם, וזאת ברמה של סיכוי סביר להרשעה. אם כך, עמדה התביעה בנטל הנדרש בהליך באפשרות השלישית, יש לשאול ככלי עזר: "מה הוכח שלא באופן ישיר?". למשל, האם יש אפשרות שהנאשם כלל לא היה בזירה וזיקתו בנויה על ראיות נסיבתיות (מצב א')? או שמא, הימצאותו בזירה בנויה על ראיות לכאורה, ומידת מעורבותו נסובה סביב ראיות נסיבתיות (מצב ב')? אין באמור לקבוע כי במצב א' יש לשחרר בעוד במצב ב' יש לעצור, אלא אלו שיקולים רלוונטיים בבוא בית המשפט להכריע במקרה גבול של ראיות נסיבתיות לכאורה" בש"פ 5588/12, 5598/12, 5645/12 ו-5646/12 ניאמצ'יק נגד מדינת ישראל (24.9.2012).