מ"ת 51149-01-13 מדינת ישראל נ' קורסונסקי (עציר)

1.במסגרת בקשה שהוגשה על ידי ההגנה, מכוח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב- 1982 עתר ב"כ הנאשם לקבל לידיו את כלל מסמכי הדיווח היומיים הממוחשבים הנוגעים לתיק זה (להלן: "הדפ"מים").

2.ב"כ הנאשם טען כי כלל הדפ"מים, מהווים חלק מחומר החקירה שעל המאשימה להעביר לעיונו. לדבריו, יהא באמור בהם כדי לשפוך אור על פעולות חקירה שבוצעו ותהא פתוחה בפניו האפשרות לוודא כי מלוא חומר החקירה מצוי בידיו. שכן, הופתע לגלות במהלך חקירת העדים, בדבר נתונים שלא עלו מחומר החקירה שבידיו.

ב"כ הנאשם טען בנוסף כי על המאשימה להציג לעיונו של בית המשפט את כלל הדפמ"ים ולא לברור את חלקם בלבד. ולמצער להציג לבית המשפט דפ"מים המתייחסים לחודש רצוף ובכל מקרה את אלה המתייחסים לתקופה של 7-9.12.12 (להלן: "הדפ"מים הנוספים"), אשר רלוונטיים למועד בו נערך חיפוש בביתו של הנאשם, בלא צו שיפוטי ובעת שלא עלה בידו לקבל הסבר החלטי מהגורמים הנוגעים לדבר, בעניין זה.

3.ב"כ המאשימה התנגד לבקשה בציינו כי אין המדובר בחומר חקירה שיש להעבירו לעיון ההגנה. שכן הדפ"מים מהווים תרשומת פנימית, בהיותם מתעדים את כלל הפעילות היומית של צוות החקירה, לצורך מעקב ובקרה פנימי. הן בנוגע לתיק זה והן בנוגע לחקירות אחרות ואף באשר לנתונים טכניים שאינם קשורים בחקירה גופה. עוד לדבריו, חומר החקירה הגולמי מצוי בידי ההגנה ואף פתוחה היתה הדרך בפניה לחקור כל אחד מהעדים אודותיו. כן לדבריו, המדובר בבקשה גורפת אשר מהווה "מסע דיג" שלא יותר על פי הפסיקה.

דיון והכרעה

4.בבש"פ 7553/10 מזל בר אושר נגד מדינת ישראל (7.12.10) עמד בית המשפט העליון על היקפה של זכות העיון בחומר החקירה וקבע כדלקמן:

"הביטוי "חומר חקירה", שביחס אליו קיימת לנאשם זכות עיון, פורש בפסיקה באופן ליברלי. הפסיקה הותירה "שוליים רחבים" גם למקרים שבהם החומר השנוי במחלוקת לא היה קשור במישרין לאישום, או לנאשם, והרלבנטיות שלו לאישום היתה גבולית. גישה פסיקתית זו מבוססת על הטעם שלפיו תכליתה של זכות העיון של הנאשם היא לאפשר לנאשם לממש את הזכות למשפט הוגן וליתן לו הזדמנות מלאה להתגונן מפני האישומים המיוחסים לו. לפיכך נקבע כי בגדר חומר חקירה יכולות להיכלל גם ראיות, או חומר, השייכים באופן הגיוני ל"פריפריה של האישום".... 

בפסיקה הובהר, עם זאת, כי לפרשנות המרחיבה של המושג "חומר חקירה" יש מגבלות, והיא צריכה לעמוד במבחן השכל הישר. נקבע כי אין לכלול במונח "חומר חקירה" ראיות, או חומר שהרלבנטיות שלהם לאישום הפלילי – רחוקה ושולית (ראו: בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 129 (1985)). אחד מסוגי החומרים, אשר נקבע בפסיקה כי יבואו ככלל בגדר החריג לעיקרון הגילוי, הן "תרשומות פנימית" של רשויות החקירה והתביעה. מסמכים פנימיים אלה – דוגמת: סיכומי חקירה, עיבוד וניתוח הראיות ודיונים פנימיים של רשויות החקירה והתביעה – לא ייחשבו ברגיל ל"חומר חקירה", ולא יהיו כפופים לחובת גילוי ולזכות העיון (ראו: בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ, פ"ד נא(5) 224 (1997); בש"פ 5989/01 מדינת ישראל נ' פרג ([פורסם בנבו], 27.8.2001); בש"פ 62/02 מדינת ישראל נ' נרקיס ([פורסם בנבו], 31.1.2002)). הטעם לחריג זה הוא החשש כי חשיפת אותם מסמכים הכלולים בקטגוריה המכונה: "תרשומת פנימית" תפגע, למעלה מן הדרוש, בסדרי עבודתן של רשויות החקירה והתביעה, וביכולתן לערוך תרשומות כאלו (השוו: בש"פ 10787/06 אבו שחאדה נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 17.1.2006); בש"פ 10480/07 בניזרי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 31.3.2008)).