מ"ת 47648-09-16 מדינת ישראל נ' א'(עציר)

1.בפני בקשה למעצר המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2. על-פי עובדות כתב האישום, במהלך חתונה ביום 9.9.2016, המשיב, יליד 1968, דחף את אחיו פ'; החל ריב בינו לבין בנו של פ', נ' שמו; ובעקבות כך הם הוצאו מהאולם אל הרחבה. במעמד זה, כאשר הרחבה הומה באורחים, התקרב נ' אל הנאשם כשהוא מחזיק בידו קומקום קפה ואחרים החזיקו אותו רחוק מהמשיב. תוך כך, הגיע הנאשם מאזור חניית כלי הרכב במהירות אל עבר נ' כשהוא מחזיק בידו סכין מתקפלת, במטרה לתקוף את נ'. אז, לאחר שהגיע קרוב אליו, כשהוא מנסה לתוקפו, ניסו אחרים להפריד ותוך כך פצע המשיב שני קרובי משפחה אחרים. המשיב מואשם בפציעה כשעבריין מזוין – עבירה לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; בניסיון פציעה כשעבריין מזויין – עבירה לפי הסעיף הנזכר בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; וכן בהחזקת אגרופן או סכין שלא למטרה כשרה – עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

3.בדיון הודיע הסנגור כי אין מחלוקת בענין ראיות-לכאורה.

4.המאשימה טוענת כי על מסוכנותו של המשיב לומדים מטיבם של המעשים המיוחסים ומנסיבותיהם. המשיב, לאחר ריב בתוך האולם בו התגרה במתלוננים, יצא אל מחוץ לאולם, אז התנהג המשיב בברוטליות, הביא סכין לאחר שהתקרב לאזור חניית כלי הרכב וניסה לתקוף באמצעותה את נ', אחיינו. תוך כך פצע שני אורחים אשר ניסו להפריד, כאשר אחד מהם אומר שאיבד את הכרתו כמה פעמים מחוץ לאולם האירועים. עוד טוענת המבקשת כי היא רואה את הנאשם כאדם לא אמין, תוך הפניה לחקירתו מיום 12.9.2016 בה הוא הכחיש לחלוטין את החשדות נגדו, ואף כאשר ראה את סרטון האירוע ממצלמות אבטחה טען שהכל מזויף וכי הוא אינו מכיר איש בסרטון. המבקשת אף טוענת ליסוד סביר לחשש, ולאפשרות קרובה לוודאי, כי שחרור המשיב יביא לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת.

5.הגעתי למסקנה שיש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר: מעצר בית בכפר טורעאן, שאינו מקום מגוריהם של המשיב או המתלוננים.

6.קמה נגד המשיב חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), שכן המשיב נאשם בעבירה שבוצעה באמצעות נשק קר. חזקה זו לא הופרכה. אכן מדובר, על-פי הנטען, בתקיפת אדם באמצעות סכין במקום הומה אדם ובפציעת שני אנשים באמצעות הסכין. המבקשת הדגישה כי הקטטה הסתיימה בתוצאות חמורות; הסנגור מצדו טען כי "צר לי שחברתי לוקחת את הדבר לקצה... ואומרת שהאירוע נגמר באופן חמור ביותר ולא כך הוא, אלא שהיו חבלות או פציעות קלות ביותר שלא חייבו אשפוז או טפול ממושך או כל נזק ממושך של מי מהמעורבים..." (פרוטוקול 22.9.2016 ע' 3 ש' 6-7). לבקשת המאשימה שמעתי שורה של הקלטות של שיחות למוקד 100, אך מבלי להקל ראש בעצם חומרתן של קטטה ושל פציעת שניים בסכין, לא מצאתי בהן תמיכה לטענה בדבר תוצאות חמורות ביותר. עיון במסמכים רפואיים בתיק מעלה כי אדם אחד סבל מחתך בכתף (והשני, מחבלות ושברים בפנים ובחזה).

7.לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, בית המשפט לא יתן צו מעצר עד לתום ההליכים אלא אם לא ניתן להשיג את מטרת המצער בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה. בענייננו, המבקשת לא טענה כי למשיב עבר פלילי, והסנגור טען כי אין לו כל עבר פלילי. עיון בתיק מעלה כי מעשה האלימות הנטען נבע, לכאורה, מסכסוך בין המשיב לבין אחיו ואחיינו (ראו הודעת פ.א. מיום 14.9.2016 גליון 2 ש' 51-53; הודעת נ.א. מיום 14.9.2016 גליון 3; הודעת המשיב מיום 12.9.2106 ע' 3 ש' 52-53). הגם שכתוצאה מכך נפצעו על פי הנטען שני אנשים בלתי מעורבים, נסיבות העבירה המיוחסת למשיב על רקע סכסוך עם שני בני משפחה מסוימים אינן מעלות חשש מוגבר שהמשיב, בן 48 הנעדר כל עבר פלילי, צפוי לפעול באלימות נגד אחרים. המשיב טען כי הצדדים לאירוע הגיעו לידי סולחה, והמשיב הגיש הסכם סולחה, בו חתימותיהם של פ', נ' ואחד משני הפצועים הנטענים מאומת בידי עורך דין (מש/2; מש/1). הסכם סולחה אינו מכריע, אולם יש בו כדי להעיד כי המסוכנות הנשקפת מהמשיב פחותה (בש"פ 8134/09 מדינת ישראל נ' זובידאת (25.10.2009)). הגעתי למסקנה כי בנסיבות הענין, חלופת מעצר בדמות מעצר בית ביישוב שאינו מקום המגורים של הצדדים לאירוע, יש בה כדי להפחית באופן משמעותי את מסוכנתו של המשיב, וזאת באופן מספיק על מנת לקבוע שאין מקום לעצור את המשיב עד לתום ההליכים מאחורי סורג ובריח. המבקשת מפנה להכחשתו של המשיב, לרבות טענתו שהוא לא מכיר איש בסרטון ממצלמות האבטחה וטענתו כי הכל זויף, וטוענת כי לא ניתן להאמין למשיב. אכן, אמון הוא תנאי לחלופת מעצר, לרבות מעצר בית (בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385(2000)). ההחלטה הנזכרת מצוטטת לא אחת בהקשר של משיב שכבר הפר תנאי שחרור, עבר עבירה נוספת בתקופת תנאי או עבודות שירות, או ברח מרשויות החוק (ראו למשל בש"פ 5673/12 אטינגר נ' מדינת ישראל, פס' 12 (6.8.2012)). המשיב בעניינו לא ביצע מעשה מסוג זה. אכן עולה מתיק החקירה כי המשיב טען בחקירתו הראשונה, גם עת הוצג לו סרטון ממצלמות האבטחה, כי הכל "מזויף", ואילו בשלב מאוחר יותר הוא לא הכחיש את קיומה של קטטה ואת השתתפותו בה. הדבר מצביע על כך שהמשיב לא דיבר אמת, אולם אין זהות בין הכחשה של חשוד (גם אם אין להכחשה בסיס) ושינוי גרסאות, לבין השאלה אם הוא יפר את התנאים של מעצר בית.

8.הטענה שנטענה לצד עילת המסוכנות, בענין שיבוש הליכי משפט או השפעה על עדים, נותרה כטענה בעלמא ולא הוצבע על נתונים קונקרטיים שיש בהם כדי להפוך חשש זה לחשש ממשי.

9.נוכח מכלול הנסיבות – מצד אחד, המסוכנות העולה מפציעת שני אנשים כאשר המשיב מזוין בסכין בקטטה במקום הומה, וגרסאות המשיב בחקירה; ומצד שני צמיחת המעשה הנטען מסכסוך בין אנשים מסוימים; העדר עבר פלילי; סולחה; וחלופת מעצר בית במקום שאינו יישוב מגוריהם של הצדדים לקטטה הנטענת, הגעתי למסקנה כאמור כי יש להורות על שחרור בתנאים עד לתום ההליכים המשפטיים, ולא מעצר עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח. זאת, גם ללא תסקיר מעצר. כפי שקבע כבוד השופט י' עמית: