מ"ת 44085-11-15 מדינת ישראל נ' בנימין ואח'

מבוא

1. נגד המשיבים: המשיב 1, ניר בנימין (להלן: ניר), המשיב 2, שמעון טובול (להלן: שמעון) והמשיב 3, צבי בנימין (להלן: צביקה) הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות רבות של קבלת דבר במרמה, ועבירות על החוק לאיסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון). לניר ולשמעון מיוחסות גם עבירות של סחיטה באיומים והדחת עד. לשמעון מיוחסות בנוסף עבירות של זיוף ושימוש במסמך מזויף. ניר וצביקה הם אחים וכל השלושה קיימו במועדים שונים פעילות כזו או אחרת בתחום הפירות והירקות. בכתב האישום מיוחסים לניר האישומים הראשון, השני, השלישי והחמישי ולשמעון האישומים הראשון, השני, הרביעי והחמישי. החלטה זו ניתנת לאחר שניתנה החלטה קודמת לעניין קיום ראיות לכאורה ועילת מעצר בכל הנוגע לצביקה (להלן: ההחלטה הראשונה). באותה החלטה פורטו בהרחבה עיקרי הדברים הכלולים בכתב האישום וכן ניתנה התייחסות מפורטת לראיות לכאורה ולעילות מעצר.

    

2. באי כוח הצדדים נמנעו מלחזור על הטענות שנשמעו במסגרת הדיון בעניינו של צביקה ועל כן אמנע מחזרה על הקביעות שנקבעו בהחלטה הראשונה אלא ככל שיש להן רלוונטיות להכרעה בעניינם של ניר ושמעון (כך גם לא אחזור על הקיצורים שנקבעו באותה החלטה). יש אפוא לראות את ההחלטה הראשונה על נימוקיה כחלק בלתי נפרד מהחלטה זו. מאחר וסדר הטיעון בכל הנוגע לראיות היה הפוך: הסנגור פתח את טענותיו ובאת כוח המבקשת השיבה אפרט את הדברים בסדר זה גם במסגרת החלטה זו. לאחר הקביעות לעניין הראיות נבחן את שאלת קיומן של עילות מעצר והאפשרות להסתפק במעצר בפיקוח אלקטרוני או בחלופת מעצר.

    

   הראיות לכאורה

    

3. בא כוחם של ניר ושמעון, עורך הדין א' אוחיון, מיקד את טענותיו באישום הראשון, שהוא האישום המרכזי בכתב האישום. הוא דן במספר נקודות עיקריות שמשליכות על עוצמת הראיות לכאורה לגבי אישום זה בכלל ובקשר עם שמעון בפרט:

    

   הנקודה הראשונה – עניינה בשאלה עד כמה יש לראות את גרסתו המפלילה של מאמון כגרסה מהימנה וזאת נוכח התמורות שחלו בה במהלך הזמן; עדויות אחרות על התנהלות מאמון ביחסיו עם ספקי סחורה חקלאית, שמעמידה בספק את הנחת התביעה כי היה כלי בידי המשיבים ותומכת בטענתם לכך שמאמון הוא שהונה את המשיבים והביא לקריסת החברה; והאופן שבו נוהלה החקירה ובעיקר טיבה של ההפסקה שנועדה לשתיית קפה ולעישון סיגריה שבסיומה חל מפנה דרמטי בעדות מאמון.

    

   הנקודה השנייה – עוסקת בחלקו של שמעון במצג כלפי החקלאים. הסנגור הפנה לכך שאין בחומר הראיות כל ראיה המצביעה על מגע כלשהו בין שמעון לבין החקלאים. כתוצאה מנתון זה, שאינו שנוי במחלוקת, נלמדת גם המסקנה כי אין לקשור בין שמעון לבין המצג כלפי החקלאים ולכן אין לייחס לו עבירות של קבלת דבר במרמה מהם. דבר זה מביא לכך שאין ראיות לכאורה למעורבות מצד שמעון באישום הראשון.