מ"ת 35383-02-17 מדינת ישראל נ' בחיץ(עציר)

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ארבע עבירות לפי חוק הכניסה לישראל: כניסה מיום 12.2.17, כניסה מיום 22.2.15, כניסה מיום 15.1.15 וכניסה מיום 2.8.12. בנוסף, מיוחסות לנאשם באישום הראשון גם עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושימוש במסמך מזויף בכך שהציג בפני השוטר מסמך מזויף הנחזה להיות פרוטוקול של בית המשפט המחוזי בירושלים האוסר על גירושו מן הארץ.

המדינה עותרת למעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו המבוססת על החשש כי יתחמק מהליכי שפיטה. כן נטען למסוכנות הנאשם אשר נכנס לישראל בלא שעבר קודם תחת עינם הבוחנת של הרשויות.

אומר כבר כעת, כפי שנקבע כבר בהחלטות קודמות רבות, כי בהתאם להלכה הפסוקה אין קמה עילת מעצר של מסוכנות בעניינו של מי שנכנס לישראל לצרכי פרנסה בלבד.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 20.2.17 טען ב"כ הנאשם לכרסום בראיות בכל הנוגע לאישום הראשון. נטען, כי הנאשם האמין כי המסמך בו הוא אוחז מהווה היתר שהיה כדין. נטען, כי גרסתו העקבית של הנאשם בחקירתו היתה, כי הוא שילם כסף לאדם שתיווך בינו ובין עורך דין תמורת המסמך שנמסר לו כי הוא מהווה היתר חוקי, המתחדש מעת לעת. ב"כ הנאשם מפנה להודעת הנאשם במשטרה שם מסר מיוזמתו כי על סמך מסמך זה הוא שוהה בישראל מזה ארבעה חודשים.

עוד נטען, כי גם על יסוד ההנחה שהוצגה לו בחקירה, כי "עצם את עיניו" ביחס לחוקיות המסמך, הרי שלא ניתן לייחס לו עבירה של הכשלת שוטר שהיא עבירת כוונה. לשאלת בית המשפט השיב ב"כ הנאשם, כי הנאשם אינו מכיר את הדין הישראלי ולא ידע כי תוכנו של המסמך מתייחס לאיסור גירוש בהקשר של מאויימות.

עוד נטען ביחס לאישום זה, כי היחידה החוקרת לא פעלה על מנת לחקור באופן מספק את גרסת הנאשם. לא התאפשר לנאשם לאתר את אותו מתווך, אף שטען כי יוכל להמציא את פרטיו אם יאפשרו לו לבצע מספר שיחות טלפון לחבריו. עוד נטען, כי אף שהנאשם מסר את שמו המלא של עורך הדין שטיפל בעניינו, היחידה החוקרת לא ביצעה חקירה של ממש בנושא זה, חרף האינטרס הציבורי באכיפת החוק בנושא זה, אלא הסתפקה בשיחת טלפון עם אותו עורך ובקבלת מזכר ממנו בו הוא מכחיש מעורבות בעניין.

ביחס לאישום השלישי נטען, כי הציג מסמך ממנו עולה כי פנה באמצעות עורך דין (אחר) לוועדת מאוימים. אף נטען, כי במקרה נוסף של כניסה מיום 6.2.13 לא הועמד הנאשם לדין שכן המדינה קיבלה את טענתו, כי האמין בלב שלם שיש לו היתר כניסה.

בנסיבות אלה טען ב"כ הנאשם, כי יש לראות את הנאשם כמי שקיימות בעניינו ראיות לכאורה לשתי כניסות בלבד, או לכל היותר שלוש כניסות.

על כן נתבקש שחרורו של הנאשם בערבות אחיו של הנאשם, שהוא בעל היתר כניסה ולינה בישראל ובהפקדה שלא תעלה על 3,000 ₪ אותם הצליחה המשפחה לגייס.

המדינה מתנגדת לשחרור הנאשם ממעצר המדינה טענה, כי ביחס לכניסה האחרונה מסר הנאשם מספר גרסאות שונות שאינן מתיישבות עם השכל הישר. נטען, כי עצם העובדה שהנאשם לטענתו שילם עבור המסמך 8,000 ₪ מעוררת חשד וזאת גם לשיטת הנאשם שידע כי עבור היתר כניסה חוקי באמצעות הרשויות עליו לשלם 2,000 ₪ בלבד. נטען, כי ביחס לזהות המתווך מסר הנאשם גרסאות שונות וסותרות. בבדיקה עם עורך הדין שאת שמו מסר הנאשם (שם עורך הדין המופיע על גבי המסמך) נמצא, כי לא היה מעורב בפרשה. המדינה הפנתה להודעות הנאשם ממנה עולה כי הנאשם עצמו ידע שאין לו היתר כניסה חוקי וכן מוסר כי עקב בעיות אל מול הרשות הפלסטינית התחיל בהליכי הכרה. אציין, כי לשאלות בית המשפט בעניין זה לא נמסרו תשובות ברורות.

בנסיבות אלה סבורה המדינה, כי מדובר במי ששב ונכנס לישראל שלא כחוק ביודעין, ואף פועל בתחכום לצורך כך ועל כן אין לשחררו ממעצר.