מ"ת 29091-04-16 מדינת ישראל נ' חיימוביץ'(עציר)

לפניי בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

1.כתב האישום מייחס למשיב ביצוע עבירה של פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה, לפי סעיף 407 (ב) לחוק העונשין; היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

2.בכתב האישום נטען, כי בין התאריכים 9.1.16 ל – 10.1.16, בשעה 08:30 לערך, התפרץ המשיב לדוכן מפעל הפיס ברח' שאול המלך בבית שאן (להלן: "העסק"). הנאשם ביצע את האמור בכך שניפץ את חלון העסק, נכנס פנימה וגנב מגירת כרטיסי חיש גד ומקלדת לזיהוי תעודות זהות, וזאת במרמה, בלי תביעת זכות בתום לב ובכוונה לשלול את הרכוש האמור שלילת קבע.

טענות המבקשת

3.המבקשת טוענת בבקשתה, כי ברשותה ראיות טובות להוכחת המיוחס למשיב בכתב האישום, לרבות אמרת המתלוננת, דוחות פעולה ומז"פ וחוו"ד לגבי כתמי דם שנמצאו בזירה, ממנה עולה כי מדובר בכתמי דם של המשיב, אשר להם לא נתן המשיב כל הסבר. מעשיו של המשיב מקימים עילת מעצר, לנוכח מהות המעשה והעובדה כי לחובתו הרשעות קודמות רבות בגין עבירות שוד; אלימות; סמים; הפרת הוראה חוקית; החזקת סכין ועוד, בגינן אף ריצה עונשי מאסר ממושכים. העבירות המיוחסות לו בכתב האישום בוצעו חרף קיומו של מאסר מותנה, בן 18 חודשים, בר הפעלה, באם יורשע. לכן, יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

טענות הסנגור:

4.הסנגור טען כי בניגוד לטענת המבקשת, הראיה היחידה הקושרת את המשיב לאמור בכתב האישום הינה ראיית DNA בזירה. יתר הראיות אינן מסבכות אותו כלל. לדבריו, המשיב נשאל בחקירתו בנוגע לכתמי הדם והשיב שהדבר לא יכול להיות, הא ותו לא. לדבריו, מחקרי התקשורת נוגעים למספר פלאפון שלא שייך למשיב, ואין ראיה הקושרת אותו לכך, אף לא מבחינת המועדים שנבדקו. המשיב נעצר בחודש פברואר בגין חשד לאירוע אחר (שוד מזוין) ולאחר מכן נחקר האירוע נשוא תיק זה.

5.לדבריו מדובר בעבירת רכוש, ולכן לא נובעת ממנה עילת מעצר. הראיה הנסיבתית הקושרת את המשיב למיוחס לו מחייבת שקילת חלופת מעצר. הסנגור הציע לשחרר את המשיב, כך שיורחק מתחומי בית שאן, בצירוף ערבויות כספיות. לחילופין, לשחררו למעצר בית בבית אביו בפרדס חנה, בפיקוחו. הסנגור אף הלין על אי קיום החלטת בית המשפט, לפיה על המשטרה לתעד את החבלות על גופו של המשיב ולהעביר תלונתו למח"ש.

ראיות לכאורה:

6.בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר אינו נדרש אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת המשיב מעבר לכל ספק סביר (ראה בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148).

7.עיון בחומר הראיות מלמד כי התלונה בגין הפריצה לעסק וגניבת הרכוש הוגשה ביום 10.1.16, על ידי גב' סלמן, בעלת העסק. לדבריה, בעוזבה את העסק הותירה אותו נקי, ללא כתמי דם, נעלה אותו והחלון היה במקום. בתחילה החקירה לא הובילה לממצא כלשהו ולכן התיק נסגר. בהמשך, כאשר התקבל גילוי בדבר ה – DNA של המשיב בזירה, החקירה חודשה והמשיב נעצר.