מ"ת 21584-08-14 מדינת ישראל נ' ינוב(עציר)

בפני בקשת המשיב לעיין מחדש בהחלטת מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים מיום 22/07/2014, עקב שינוי נסיבות שיסודו בחומר הראיות.

טענות ההגנה – המבקשת את הבקשה הצביעו בעיקר על סתירות בעדותה של המתלוננת – רעייתו של המשיב - אנה ינוב.

סתירה עיקרית עליה הצביעה ההגנה הינה מעדותה של המתלוננת לאמרה מוקלטת שתמלילה הוגש על ידי ההגנה והיא אמרתה של הגב' נינה שפרן .

המאשימה טוענת כי יש ללכת בדרך המלך ולהמתין לחקירתה של עדת ההגנה, הגב' שפרן, במסגרת התיק העיקרי.

המבחן המרכזי בעניין ראיות לכאורה הינו מורכב בדרך כלל, ורבות נפסק בעניינו.

ההגדרה המובילה בפסיקה, היא מבחן הסיכוי הסביר להרשעה. מבחן זה הינו בגדר אומדנא, המסורה בדרך כלל לחוש המומחיות של שופט המעצרים ומניסיונו במתן הכרעות דין.

הגדרה נאה קולעת ומנחה ניתנה לאחרונה בעמ"ת 15012-02-15 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שם נאמר כי אם מצא בית המשפט כי סיכויי הזיכוי עולים על סיכויי ההרשעה, הרי שנשלל הסיכוי הסביר להרשעה. הגדרה זו נשענת כמובן על אומדנא של השופט היושב לדין בשאלת המעצר.

עיינתי באמרה שטרח וגבה הסניגור בבית הגב' נינה שפרן , ובמזכרו של השוטר המפרט מדוע לא נגבתה אמרה מפיה במשטרה.

ראשית: בעניין אי גבייתה של אמרת נינה שפרן על ידי המשטרה , אין למאשימה ולמשטרה להלין אלא על עצמה. תפקידה של המשטרה הוא לאסוף ראיות לשם הוצאת האמת לאור, בין אם הן מתיישבות עם אשמה ובין אם הן מתיישבות עם חפות. משום כך אין להשלים עם העובדה שאדם מסרב להגיע למשטרה, או אינו חפץ שהמשטרה תגיע אליו. יש להודיע לאדם כזה, כי הדבר הינו בגדר חובה.