מ"ת 1821-08-14 מדינת ישראל נ' מונה(עציר)

לפניי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 333 + 335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

כפי הנטען בכתב האישום, ביום 23.7.14 בשעה 22:54 לערך עשה המתלונן את דרכו מכיוון הכותל המערבי לכיוון שער שכם בירושלים, דרך רחוב הבד בשוק העיר העתיקה בירושלים. המתלונן לבש לבוש חרדי, באופן המקל על זהותו כיהודי. באזור בו עבר המתלונן היו נוכחים הנאשם וא.נ. (קטין), אשר החליטו לפגוע במתלונן בשל היותו יהודי; ועם גיבוש החלטתם, הלכו אחרי המתלונן ונצמדו אליו. המתלונן הרגיש בכך ועל כן עצר בצד הדרך, על מנת לאפשר לנאשם ולא.נ. לעבור על פניו. או אז, תקפו הנאשם וא.נ. את המתלונן, באופן שהיכו אותו ובעטו בכוח בפניו ובראשו באמצעות רגליהם, והכול מתוך מניע גזעני. מיד לאחר מכן נמלטו הנאשם וא.נ. מן המקום, כאשר הם מותירים את המתלונן שכוב על הקרקע מעולף.

כתוצאה ממעשיהם של הנאשם וא.נ., נגרמו למתלונן המטומה תת-לשונית, שבר בלסת התחתונה וחבלה מאחורי אוזנו הימנית, והוא פונה לקבלת טיפול רפואי. המתלונן אושפז בבית חולים במשך ארבעה ימים ונזקק לניתוח לקיבוע השבר בלסת.

לטענת ב"כ המבקשת, בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, לרבות הפללת שותפו לעבירה, הקטין א.נ., וסרטון מצלמת אבטחה המתעד את האירוע. לטענתו, מעשים אלה המיוחסים למשיב, מעידים על המסוכנות הנשקפת ממנו לביטחון הציבור, ולפיכך קמה נגדו עילת מעצר מכוח סעיפים 21(א)(1)(ב) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). כמו כן טוען ב"כ המבקשת, כי לאור נסיבותיה החמורות של העבירה המיוחסת למשיב – עבירת אלימות חמורה שבוצעה כלפי המתלונן בצוותא עם אדם אחר, ממניע גזעני, אך בשל היות המתלונן יהודי, תוך גרימת חבלה חמורה – מבססות גם את המסקנה כי אין תחליף ראוי למעצרו של המשיב, ועל כן יש לטענתו להורות על מעצרו של המשיב מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בתיק העיקרי.

בדיון שלפניי טען ב"כ המשיב כי לסברתו, לא קיימות ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו של המשיב. לטענתו, הראיה היחידה שניתן להתבסס עליה בתיק זה הינה הודעתו של הקטין א.נ., כאשר לפי דבריו בוצעה העבירה המפורטת בכתב האישום על ידו ועל ידי המשיב בצוותא.

לטענת ב"כ המשיב, עדות זו של הקטין אינה מספיקה לשם ביסוס בקשתה של המבקשת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, וזאת משתי סיבות:

ראשית, בעימות שנערך בין המשיב לבין הקטין, לא היה מוכן הקטין לחזור על גרסתו המפלילה את המשיב; ומכך מבקש ב"כ המשיב להסיק כי ההפללה איננה יכולה לשמש כראיה לכאורה.

שנית, טוען ב"כ המשיב כי אף אם ניתן היה לשקול את ההפללה של הקטין כראיה בעלת משקל כלשהו, הרי שמדובר בהפללה מצד "שותף לעבירה", ועל כן, חובה על המבקשת להציג בפני בית המשפט ראיה ממשית נוספת לשם חיזוק העדות של השותף; ולטענתו, אין כל ראיה בתיק זה אשר ניתן לגייס לשם חיזוק עדותו המפלילה של הקטין.

אומנם, בטיעוניו של ב"כ המבקשת מפנה גם לסרטון אבטחה משטרתית המתעד את האירוע, ולטענתו, ניתן לזהות את המשיב כמי שביצע את העבירה יחד עם הקטין. ברם, לטענת ב"כ המשיב, מצפייה בסרטון עולה כי אי אפשר לזהות בו את המשיב, מאחר שפניהם של התוקפים אינם נראים בסרטון הזה. לטענתו, על אף מאמציה של המבקשת לגייס עד כלשהו אשר יזהה את המשיב בסרטון, וביניהם אביו של המשיב ומעסיקו, מר האני שהין (להלן: "המעסיק"), אין לטענתו אף עד אשר זיהה את המשיב כמי שנצפה בסרטון האמור. אביו של המשיב אף טען כי אין זה סביר שהתוקף אשר רואים בסרטון הינו בנו, מאחר שהתוקף לבוש חולצה עם שרוולים ארוכים, בעוד שבנו אינו נוהג ללבוש שרוולים ארוכים, מאחר "שתמיד חם לו" ובפרט בחודשי הקיץ. אומנם, רואים בסרטון את התוקף מאחוריו, ולאחר צפיית האב בסרטון לא שלל לגמרי את האפשרות שמדובר בבנו, אבל, לטענת ב"כ המשיב, אין כל זיהוי ודאי או אף קרוב לכך אשר ניתן לגייס כתמיכה להפללת א.נ. המפורטת לעיל.