מ"ת 12550-11-15 מדינת ישראל נ' דדון(עציר) ואח'

עניינה של החלטה זו, אשר ניתנת במסגרת הליך מעצר בעניינו של המשיב 2 (להלן: "המשיב"), הינו בחינת אפשרות מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני תחת המעצר שבו הוא נתון כעת – מאחורי סורג ובריח.

קדמו להחלטה זו שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, אשר התקבלו, אף אם באופן חלקי, על ידי בית המשפט העליון.

בכל הנוגע לרקע הדרוש לענייננו, הרי שזה פורט בהרחבה בהחלטתו של בית המשפט העליון מיום 10.4.2016 (בש"פ 2202/16 מועלם נ' מדינת ישראל (10.4.2016)) ועל כן להלן יובאו אך עיקרי הדברים.

תמצית העובדות וההליכים עד כה

נגד המשיב ונגד אחר, הנאשם יחד עמו (להלן: "האחר"), הוגש כתב אישום המייחס למשיב ריבוי עבירות של סחר בנשק לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), ריבוי עבירות של החזקת נשק לפי סעיף 144(א) לחוק, נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק וריבוי עבירות של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.

על פי כתב האישום, במהלך החודשים אפריל-מאי 2015 או בסמוך לכך סחר המשיב במספר הזדמנויות ברימונים השייכים לכוחות הביטחון. בהזדמנות אחת, על פי הנטען, רכש המשיב מהאחר רימון גז קולח השייך לכוחות הביטחון ולאחר מכן הורה לאדם שלישי – רון – להטמינו במקום מסתור. רון עשה כן והטמין את הרימון בחורשה בישוב קרני שומרון (להלן: "הישוב"). בהזדמנות אחרת, על פי הנטען, רכש המשיב מהאחר רימוני הלם נוספים השייכים לכוחות הביטחון תמורת 200 ש"ח או תמורת סם מסוג קנאביס עבור כל רימון, וגם את אלה הטמין רון באותו המקום. במקרה אחר, ביקש המשיב לגנוב עבורו רימוני הלם שנמצאו בחזקתו של האחר ורון עשה כן וגנב 6 רימונים שהוטמנו באותו המקום. עוד מתאר כתב האישום שתי עסקאות שהתרחשו בהפרש של שבועיים שבכל אחת מהן מכר לכאורה המשיב לאדם נוסף רימוני הלם תמורת סם מסוכן מסוג קנאביס, כאשר לצורך השלמת העסקאות ביקש המשיב מרון להביא את הרימונים הדרושים ממקום המסתור. עוד מואשם המשיב ברכישת שני רימוני הלם נוספים השייכים לכוחות הביטחון מהאחר, שאף הם לפי הטענה הוטמנו בחורשה על ידי רון.

חלקו השני של כתב האישום מייחס למשיב ניסיונות לשבש את הליכי החקירה בכך שצעק לעבר האחר ולעבר רון שלא ישתפו פעולה עם החוקרים, בכך שבעת ששהה עם האחר הורה לו לומר בחקירתו כי הוא חולה, לביים התעלפות ולאיים כי הוא עומד להתאבד, ובכך שבעת שנסע יחד עם רון מבית המעצר אל תחנת המשטרה הורה לרון לומר בחקירתו כי "לא היה שום דבר" ובהמשך בבית המעצר צעק אל עבר האחר לשמור על זכות השתיקה ולא לשתף פעולה עם חוקריו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום הליכים. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 1.2.2016 (כב' השופטת מ' ברק נבו) נקבע כי קיימת עילת מעצר סטטוטורית של מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") נוכח עבירות הנשק המיוחסות למשיב, כמו גם עילת מעצר שעניינה חשש לשיבוש הליכי משפט כאמור בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים ואולם, לאור חולשה ממשית בראיות תיבחן האפשרות להורות על חלופה למעצר בכלא. שירות המבחן עמד על חלופת המעצר שהוצעה על ידי המשיב בדמות מעצר בבית האם בפיקוח אחותו וגיסו ומצא כי חלופה זו אינה טובה שכן המפקחים המוצעים לא יוכלו לשמש דמות סמכותית ומגבילה ביחס למשיב.

בית המשפט אימץ המלצות אלו של שירות המבחן אך הציע למשיב לנסות ולהציע מפקח עיקרי סמכותי נוסף כדי שתבחן האפשרות לשחררו לחלופה, בהנחה שיוטל גם פיקוח אלקטרוני. משהובהר כי אין ביכולתו של המשיב להציג מפקח כאמור, קבע בית המשפט המחוזי ביום 18.2.2016 כי הוא ייעצר עד תום ההליכים.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט העליון (בש"פ 2202/16), אשר התקבל. בהחלטה מיום 10.4.2016 (להלן: "החלטת בית המשפט העליון הראשונה") עמד בית המשפט (כב' השופט ע' פוגלמן) על כך שהתשתית הראייתית הלכאורית הקיימת ביחס לעבירות הנשק אינה נקייה מספקות וכי אף שחלופת המעצר שהוצעה לא הייתה מיטבית, במכלול נסיבות העניין, נוכח החולשה הממשית בעוצמת הראיות וטיבה של חולשה זו, ובשים לב לעברו הפלילי הבלתי מכביד של המשיב, כף המאזניים נוטה לשקילת מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני. לפיכך הורה בית המשפט העליון על השבת עניינו של המשיב לבית המשפט המחוזי לצורך קבלת דיווח מאת המנהל כאמור בסעיף 22ב(ג) לחוק המעצרים, בדבר האפשרות כי העורר ישהה בפיקוח אלקטרוני בבית אמו, בפיקוח אחותו וגיסו.