מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד נ' רביבו

גזר דין

(ללא הרשעה)

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של העסקת תושב זר שלא כחוק, בכך שביום 7.10.08, באשדוד, העסיק תושב בית אולא, אשר לא היו ברשותו אישורי כניסה או שהיה בישראל.

הנאשם הודה בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בו הסכימו הצדדים לקבלת תסקיר קצין מבחן אודותיו, והודיעו כי המאשימה תעתור לעונשים של מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס, והסנגור יטען לעונש באופן פתוח.

מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של הנאשם עולה, כי מדובר בנאשם בן 31, נשוי בשנית ואב לחמש בנות, העובד באופן עצמאי כקבלן בניה ושיפוצים.

שירות המבחן סקר את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הלא פשוטות של הנאשם, בעבר ובהווה, וציין כי הנאשם עבד מגיל צעיר בעבודות מזדמנות, ומזה כחמש שנים הוא עובד כקבלן בניה ושיפוצים, בעל רשיון קבלן.

הנאשם הביע חשש בפני שירות המבחן כי הרשעה בתיק זה תמנע את חידוש רשיון הקבלן שלו, ובכך תפגע באפשרותו לפרנס את משפחתו ולשלם מזונות לבנותיו מנישואיו הקודמים.

מבדיקה שערך שירות המבחן אצל רשם הקבלנים, עולה כי הרשעתו של קבלן, והטלת עונשי מאסר או מאסר על תנאי לתקופה העולה על 3 חודשים, עשויה להביא לשלילת רשיונו.

לדברי הנאשם בפני שירות המבחן, הוא העסיק את הפועל לראשונה ביום ביצוע העבירה, לאחר שפגש בו באמצע עבודה בה נזקק לעזרה, ולא בדק רשיונותיו. לדבריו, מאז תחילת ההליך המשפטי, הוא מקפיד על בדיקת רשיונות של פועלים המועסקים על ידו.

שירות המבחן התרשם, כי ההליך המשפטי השפיע על הנאשם.

לאור האמור לעיל, ובעיקר לאור החשש שההרשעה תפגע בחידוש רשיונו וביכולתו להתמודד במכרזים, המליץ שירות המבחן לבטל את הרשעתו של הנאשם, ולהטיל עליו של"צ והתחייבות להמנע מעבירה.

יצויין, כי הנאשם נעדר עבר פלילי.

לאחר קבלת התסקיר, עמדה ב"כ המאשימה על עתירתה לעונש, וטענה כי לפי פסיקת בית המשפט העליון יש להחמיר עם מעסיקים, מלינים ומסיעים של שוהים בלתי חוקיים, ולהטיל עונשי מאסר, והגישה פסיקה לגבי רמת הענישה הנוהגת.

הסנגור עתר לאמץ את המלצת שירות המבחן.

לטענתו, העסקת הפועל ארכה שעות ספורות בלבד, והנאשם נהג ברשלנות בלבד, הודה מיד בביצוע העבירה והביע חרטה על ביצועה.

עוד טען הסנגור, כי הרשעתו של הנאשם תביא לפגיעה חמורה בו ובפרנסת בני משפחתו, ולכן מתקיימים הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לגבי אי הרשעה.

לטענתו, למרות מגמת ההחמרה בפסיקה, יש לשקול כל מקרה לגופו, ואין לקבוע כי בעבירות מסוג זו שהורשע בה הנאשם, לא ניתן לנקוט בהליך של אי הרשעה, ואף הגיש פסיקה עניפה, בה ניתנו עונשים ללא הרשעה בתיקים דומים, ובין היתר פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 2738/08.

לפי ההלכה הפסוקה, משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם, וסיום ההליך המשפטי ללא הרשעה ייעשה רק במקרים חריגים, בהם היחס שבין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה, אינו סביר.

בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337, נקבע בהקשר זה :

"אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על -יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.