מ.י. תביעות לכיש-שלוחת אשדוד נ' קדוש

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בכך שבתאריך 29.6.09 נהג ברכב הגם שרשיונו פקע עוד בשנת 85 ולא חודש מאז, למעשה ניתן לראות בנאשם לאור חלוף הזמן בו אחז ברשיון בתוקף כמי שאינו מורשה לנהיגה. כפי שעולה מהרשעותיו הקודמות, מדבריו בפני בית המשפט ומהאמור בתסקיר שירות המבחן, הנאשם שב ואוחז בהגה חרף פסילתו הארוכה וחרף העובדה כי אין ברשותו רשיון נהיגה כבר עשרות שנים.

התנהגותו של הנאשם מצביעה על זלזול באושיות החוק, לאור חומרת העבירות, לאור עברו המכביד הן בתחום התעבורתי והן בתחום הפלילי עותרת התביעה להטלת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, אדגיש כי שירות המבחן ציין את חוסר שיתוף הפעולה של הנאשם, חוסר ההפנמה ולפיכך נמנע מכל המלצה לגביו.

לאור נסיבות העבירה החמורות ועברו המכביד והעובדה כי הנאשם שב ואוחז בהגה כשהוא מתעלם מהוראות החוק, מהחלטות שיפוטיות ומאימת הדין, הוריתי על מינוי סנגור ציבורי לנאשם על מנת לאפשר לנאשם למצות את הגנתו עד תום.

הדיון נדחה מפעם לפעם על מנת לאפשר לשירות המבחן להשלים את תסקירו. היום הונח בפני תסקיר משלים המדבר בעד עצמו, ב"סופו של יום" מדגיש שירות המבחן כי יש מקום להטלת עונש מוחשי על נאשם זה, מדגיש את העדר המוטיבציה ונמנע מהמלצה טיפולית.

בבואי לגזור את דינו של הנאשם לא נעלמו מעיני נסיבות חייו הקשות, גילו ומצבו הבריאותי הקשה.

בהעמידי על משקל המאזניים את האינטרס הציבורי מחד ואת הנסיבות האישיות מאידך, קובעת אני כי במקרה כגון זה גובר האינטרס הציבורי על הנסיבות האישיות.

רכב הינו כלי מסוכן ובאחת יכול ויהא "כלי משחית", ידע כל האוחז בהגה כי הוא נדרש למשנה זהירות ואת העונש הצפוי לו עקב רשלנותו.

בע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מ"י פ"ד מ (3) 141 אומר בית המשפט את הדברים הבאים:

"מכונית מהווה חפץ מסוכן שתכונותיו מחייבות את המשתמש בו ברמת זהירות גבוהה מזו הכרוכה בחפץ רגיל".

בר.ע. 2842/96 כחלון נ' מ"י תקדין עליון כרך 96 (2) עמ' 481 אומר כב' השופט טירקל את הדברים הבאים:

"הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את ליבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא, שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המירביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. צר לי על כך, אולם דומני שאיש לא יחלוק שהשעה צריכה לכך".

ראה גם ע"פ 2580/93 פלוני נ' מ"י שם אומר בית המשפט כי ככל שמעשה העבירה שכיח והפך ל"מכת מדינה" וככל שהשלכותיו על החברה קשות יותר כך יועדף ההיבט השני שבענישה דהיינו הרתעה על דרך ענישה מרתיעה.

יפים הדברים בשינויים המחוייבים גם בענייננו.

אך מזל הוא כי לא נגרמה תאונת דרכים ולא נגרמו אבדות בנפש שכן מדובר בנאשם הפסול מלנהוג, רשיונו פקע לפני עשרות שנים וספק אם לאור מצבו הבריאותי הינו כשיר לנהיגה.

על שיקולי הענישה עמד כב' השופט ברק בע.פ. 212/79 פלוני נ. מ"י נ. פד"י ל"ד (2) עמ' 434 ואלה דברי בית המשפט שם:

"ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלה מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים ... תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר, מכאן שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה "משוקללת" – אם תרצה פשרה – של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת "שקלול" זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית. היא עניין של שיקול דעת, הנעשה על הרקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית כפי שהיא מתבצעת על ידי בתי המשפט".

שלושה הם מרכיבי הענישה בתיקים כגון זה שלפני, מאסר, פסילה וקנס. שומא על בית-המשפט למצוא את האיזון המתאים בין שלושת המרכיבים לאור נסיבות המקרה שלפניו.

קשה היא מלאכת השיפוט, קשה מכל היא מלאכת גזירת הדין וקשה שבעתיים במקרה כגון זה כאשר עומד בפני אדם מבוגר אשר נסיבות חייו אינן קלות, יחד עם זאת מנגד נשקף האינטרס הציבורי והסכנה הנשקפת לכלל הציבור מהתנהגותו של הנאשם השב ואוחז בהגה תוך זלזול בוטה באושיות החוק.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, הגעתי לכלל מסקנה כי העונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירה ואת נסיבותיו של העבריין ועברו המכביד ומבלי להתעלם ממצבו הבריאותי, הינו עונש של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח ולו לתקופה קצרה יחסית, אדגיש כי אלמלא גילו ומצבו הבריאותי מן הראוי היה להטיל עליו מאסר ארוך ומרתיע.