מ.י. תביעות חדרה -משטרת ישראל נ' גלילי

החלטה

1.כנגד הנאשם גלעד גלילי, הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוען של עבירות כדלקמן: נסיעה לאחור ללא נקיטת האמצעים הדרושים למנוע פגיעה או סיכון, עבירה לפי תקנה 45(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 + סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א 1961 (להלן:"הפקודה"), נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62 (2) + סעיף 38(2) לפקודה, וגרימת חבלה של ממש, עבירה לפי 38 (3) לפקודת התעבורה

2.הנאשם כפר בעובדות כתב האישום.

3.עפ"י הנטען בעובדות כתב האישום, בתאריך 5.4.07 בשעה 12:00 לערך, נהג הנאשם ברכב פרטי שמספרו 7631410 בסמוך לצומת כרכור בשטח חנייה של מתחם אלונית, ונכנס לחניה בנסיעה לאחור. אותה שעה מאחורי חלקו האחורי של הרכב, הלך נרקיס אור בן ה- 81.

הנאשם נהג בקלות ראש, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, הסיע את הרכב לאחור מבלי שנקט באמצעים שהיו דרושים כדי למנוע פגיעה או סיכון, לא הבחין בעוד מועד בהולך הרגל הנ"ל ופגע עם חלקו האחורי של הרכב בגופו של הולך רגל והפילו.

כתוצאה מהפגיעה נחבל הולך רגל בחבלה של ממש נגרם לו שבר בירך נזקק לאשפוז ולטיפול רפואי.

4.עם סיום פרשת התביעה טען ב"כ הנאשם כי אין עליו להשיב לאשמות שיוחסו לו. לדבריו התביעה נכשלה בהוכחת ביצוע העבירות, משום שלא הוכיחה ולו לכאורה, את אשמתו של הנאשם בנוגע לעבירה העיקרית בתיק זה, עבירה של גרימת חבלה של ממש

ב"כ הנאשם מציין, כי הראיות שהובאו אינן מלמדות על מגע בין הרכב - בו נהג הנאשם - לבין

הולך הרגל, ובהעדר מגע, אין קשר סיבתי שכן כתב האישום מדבר על "מגע".

דיון והכרעה:

5.פסק הדין שניתן בסוגיה זו ניתן מפי כב' השופט שמגר, בע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון ואח', פד"י לב' (1) 170, בסכמו את ההלכה בעניין קבע כב' השופט שמגר, כי "ביהמ"ש לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה, אם הובאו ראיות בסיסיות אם כי דלות להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום" ובהמשך נקבע כי "המדובר בראיות היוצרות מערכת הוכחה ראשונית ואשר יש בכוחן להעביר את הנטל מן המאשימה לנאשם". השוה ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' זבולון שדמי פ"ד (2) 757.

בשלב זה של הדיון בית המשפט אינו שוקל שיקולי מהיימנות או משקל, אלא יוצא מתוך הנחה, "שכל החומר שהובא בפניו לחובת הנאשם יזכה במלוא האמון והמשקל". (י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, (ספר ראשון), עמ' 894)

וראוי להדגיש, כי בית המשפט אינו דן בשאלת דיותן של הראיות ודי לו בשלב זה ש"חלקים" או "שברים" של עדות תזכינה במלוא האמון והמשקל הראייתי, כדי לחייב נאשם להשיב לאשמה, "די, למעשה, בקיומן של ראיות 'דלות' להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם". (שם, בעמ' 891)

וכך נאמר בע"פ 141/84 מ"י נ. דוד טובול ואח', פ"ד לט ( 3) 606:

" .... אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות להוכחת יסודותיה של העבירה... ודי בקיומה של מערכת ראיות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות על שכם הנאשם ".

6.בענייננו, הוגשה בהסכמה עדותו במשטרה של עד הראיה מאיר אסף אשר העיד כי "עצרתי בכדי לאפשר לרכב הזה להחנות את רכבו ברוורס למפרץ חניה והסתכלתי עליו בזמן שהוא חוזר רוורס, אבל לא כל הזמן ופתאום שמעתי מכה ואז ראיתי שהרכב הזה נעצר וראיתי שישנו אדם מאחורי הרכב הפרטי הזה וראיתי שהאדם קם נעמד ואז דיבר עם נהג שפגע בו, אני המשכתי לשבת במשאית". (עמ' 1 שורות 4-7 לעדות מיום 22.6.07) (הדגשות במקור שלי – מ.ג.)

7.מדו"ח בוחן תנועה עולה כי ביום התאונה מזג האוויר היה יפה והראות הייתה טובה ושדה הראיה פתוחה לצדדים ולאחור, כך שהנאשם היה אמור להבחין בהולך הרגל שהלך מאחורי רכבו.

8.מגיליון ביה"ח הלל יפה מיום 5.4.07 עולה כי הולך הרגל סובל משבר בצוואר הירך וזאת עקב "חבלה באזור פרק ירך שמאל ע"י רכב".

9.לפיכך, במקרה דנא, אין מחלוקת, כי הנאשם נסע לאחור עם רכבו וכי הולך הרגל נמצא מוטל מאחורי הרכב.

חיבורם של כל הנתונים הנ"ל, מצביע על קשר סיבתי לכאורי, בין פציעתו של הולך רגל לבין נסיעת הנאשם עם רכבו לאחור, ובכך די.