מ.י. שלוחת תביעות תחנת פתח תקוה נ' חרזי(עציר) ואח'

החלטה

1. בפני בקשת ההגנה לפסילת בית המשפט מלדון בעניינו של הנאשם.

2. ב"כ הנאשם טען בדבר החשש הקם למשוא פנים מצדו של מותב זה כלפי הנאשם בשל העובדה שהכריע את דינו וגזר את עונשו, אך לאחרונה, בהליך אחר שהתנהל בפניו.

3. ב"כ המאשימה טענה כי לא קם חשש למשוא פנים ועתרה לבית המשפט לדחות את הבקשה. היא ציינה כי ב"כ הנאשם הסכים מבעוד מועד ששני ההליכים ידונו בפני מותב זה ואף כי הנאשם נדון בעבר גם בפני המותב האחר הדן בהליכי שמיעת ראיות בבית משפט זה.

דיון

4. לאחר שנתתי דעתי לסך כל טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, כפי שיפורט כדלקמן.

5.יצוין תחילה כי ב"כ הנאשם הביע את הסכמתו המפורשת, כי שני ההליכים ידונו בפני מותב זה

(ראה פרוטוקול דיון יום 17.6.10 בת"פ 4420/06/10 ) ודי היה בכך כדי להוביל למסקנה כי דין

הבקשה להידחות.

6. מעבר לנדרש יצוין כי דין הבקשה להידחות גם לגופה.

בע"פ 1623/08 אלירן דרי נ' מדינת ישראל, נדון ערעורו של המערער על החלטת בית המשפט שלא לפסול את עצמו, חרף כך כי דן בהליך אחר בעניינו, בסמוך, חרף התבטאויותיו של בית המשפט בהליך הקודם וחרף הסכמת המאשימה לבקשה.

בדחותו את הערעור קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

"דין הערעור להידחות. כבר נקבע בפסיקתנו פעמים רבות, כי חשיפת בית המשפט להרשעות קודמות של נאשם, ואף העובדה כי בית המשפט דן בעבר בעניינו של נאשם, אינן מקימות, כשלעצמן, עילת פסלות. רק כאשר קיים חשש ממשי – בראייה אובייקטיבית – למשוא פנים, במובן זה שנפגעה יכולתו של בית המשפט לדון באופן הוגן בעניין המובא לפניו, תקום עילה לפסילת שופט (ראו: ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2000); ע"פ 793/83 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 363 (1984); ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.2007); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 304-302 (2006); ע"פ 716/85 בן-חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 725 (1985); ע"פ 5662/91 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.1.1992)).

תחושתו הסובייקטיבית של המערער כי נעשה עימו עוול, החשש מפגיעה במראית פני הצדק, וכן אפילו הסכמת המדינה – כל אלה אין בהם כדי להקים עילה לפסילת שופט. עילה כזו תקום רק באותם מקרים קיצוניים ונדירים, בהם הושפעה דעתו של בית המשפט בצורה כזו שלא יוכל יותר לנהל את ההליך שבפניו באופן הוגן וראוי. המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר אותם חריגים נדירים.

בענייננו, נכון אמנם שהרשעתו הקודמת של המערער הינה כזו הנוגעת באופן ישיר לעניינו הנדון כיום בפני בית המשפט. אך, חזקה על בית המשפט, כגורם מקצועי, שהעובדה כי הוא מודע להרשעה קודמת של המערער, ואף בעבירה דומה, לא תמנע ממנו לשמוע את ההליך החדש שבפניו באופן הוגן ובדעה פתוחה. כך בדרך כלל, וכך בנסיבות העניין, במיוחד נוכח העובדה שבהליך הקודם הורשע המערער בעקבות הודאתו בעובדות כתב האישום, ולפיכך, בית המשפט רק אישר את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, ולא נזקק להכרעה עובדתית ומשפטית מלאה במקרה שלפניו. יובהר, כי גם אם צודק המערער בטענתו, לפיה בית המשפט שבפניו מובא כעת עניינו שונה מכל בית משפט אחר, בכך שבית משפט זה מודע לטבעה של העבירה בגינה הושם במאסר, הרי שדבר זה אינו מקים, בנסיבות העניין, עילת פסלות. על מנת שתקום עילה כזו, אין די בהצבעה על כך שבית המשפט מודע לאופייה של ההרשעה שבגינה נידון הנאשם, אלא יש להוכיח שידיעה זו מקימה חשש ממשי למשוא פנים. חשש כזה אינו מתקיים במקרה שלפנינו.

כפי שציין, בצדק, בית המשפט קמא בהחלטתו, משלא קמה עילה לפסלות שופט, נותרת אך חובתו של השופט לשבת בדין. בהיעדר עילה ברורה לפסילה, חייב בית המשפט לקיים חובתו זאת, ואין הוא רשאי לפטור עצמו ממנה רק בשל שיקולים של נוחות, או בשל חשש שמא יהיה מי שיאמר שמראית פני הצדק נפגעת."

7.אף יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון בע"פ 364/89 מחמוד אל עבד נגד מדינת ישראל:

"אין זה מקרה חריג ששופט בבית משפט זה או אחר מוצא את עצמו צריך לדון בעניינו של נאשם שכבר נשפט בפניו בעבר. כך בכל ערכאה, לרבות בית המשפט העליון, וכך במיוחד בבתי משפט השלום בערי השדה. חזקה על שופט מקצועי שבחן את עצמו לצורך אותו ענין, כי יידע להתעלם מהפרשה שבעבר ולדון בעניינו של הנאשם על פי כתב האישום הספציפי המובא בפניו.

משהשתכנע בכך השופט המלומד, אין עוד בחששות הסובייקטיביים של המערער כדי להצדיק פסילתו של השופט. קביעת כלל הלכתי מחייב על פי בקשתו של המערער תיצור תקדים שמערכת המשפט לא תוכל לעמוד מולו."

ומן הכלל אל הפרט.