מ.י. שלוחת תביעות כפר סבא נ' אבו עמשה בן אחמד

גזר – דין

1.הנאשם יליד שנת 1971, הורשע בעבירה של החזקת סכין שלא כדין – בניגוד לסעיף 186 (א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, כך שביום 24.06.2008 בבקורת שנערכה ברכבו של הנאשם, באזור התעשייה טייבה, נמצא כי הנאשם החזיק בתא שבין מושב הנהג למושב הנוסע ברכבו בסכין מתקבעת.

2.הסניגור עתר בתיק זה כי ההרשעה מיום 29.12.09 תבוטל וכי בית המשפט יסתפק בעונש של של"צ וכן פיקוח. את טיעוניו משתית הוא על תסקיר שירות המבחן אשר המליץ על ענישה שלא בהרשעה כי הרשעתו בדין של הנאשם עלולה לפגוע באפשרות הסדרת מעמדה של אישתו בארץ וכן עלולה לפגוע בפרנסתו.

מאידך, ב"כ המאשימה סבר כי אין מקום לביטול ההרשעה, שהרי עסקינן, בעבירה מסוג פשע ואשר הנאשם אינו ממלא אחר הקריטריונים אשר נקבעו בפסיקה לעניין הימנעות מהרשעה.

3.ב"כ המאשימה ביקש להשית על הנאשם עונש של מאסר על תנאי וכן קנס, נוכח חומרת העבירה. מאידך, הסניגור, טען את טיעוניו בהתייחס לאי הרשעתו של הנאשם.

4.הלכה היא, כי הרשעה הינה הכלל הרחב, ואי הרשעה הוא החריג.

לענין זה, הלכה פסוקה, שהימנעות מהרשעה אפשרית רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מהרשעה לבין חומרתה של העבירה (ראה את קביעתה של כב' השופטת פרוקצ'ה בע"פ 2669/00 מ"י נ' פלוני).

במקרה דנן, היחס בין הרשעה לבין חומרת העבירות הינו סביר, ולא מדובר במקרה חריג ויוצא דופן. יתר על כן, הנאשם לא הניח כל תשתית ראייתית לכך שהרשעתו בדין עלולה לפגוע בהסדרת מעמדה של אישתו כתושבת וכאזרחית מדינת ישראל וגם האישורים לעניין מכרזים אשר הוצגו בפני אינם מלמדים מאומה על כך שהנאשם יפגע בעיסוקיו.

5.מנגד, קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבורי ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה (גורם שגם שירות המבחן אינו מתעלם ממנו) ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי.

6.תופעת הסכין שבה ועולה מעת לעת בפסיקה כמו בע"פ 1463/09, בדבריה של כב' השופטת ע' ארבל:

"לצערנו, עדים אנו יותר ויותר למעשי אלימות קשים שמבוצעים ע"י בני נוער. אלימות זו גורמת לנזקים קשים לקורבנותיה, שאינם מאפשרים, בד"כ, להימנע ממתן תגובה עונשית משמעותית. במצב דברים זה נדרש ביהמ"ש לתת משקל רב יותר לשיקולי ההרתעה וההגנה על הציבור ועל והקורבנות, על-מנת לנסות ולבלום את הנגע הקשה. אכן, האינטרס הציבורי מחייב את שיקומו של העבריין הקטין, אך מחייב הוא גם הגנה על הציבור התמים מפני מעשי אלימות שהחלו באופן סתמי ותוצאתם קשה ביותר. באיזון הכולל אין מנוס מענישה שתהיה בת קול אשר תשדר מסר חד וחריף לנאשם באותו עניין ולעבריינים פוטנציאלים, גם כאשר מדובר בקטינים. זאת, הגם שבד"כ אין מדובר בענישה הקרובה בחומרתה לענישת בגירים באותם מעשים.  מלאכת הענישה בתיקים מסוג זה, היא מייסרת וקשה. מעשיו של המשיב היו מחייבים הטלת מאסר ממושך לו היה בגיר. קטינותו מביאה לענישה קלה בהרבה, אך אינה מייתרת התחשבות באינטרס הציבורי בענישה מרתיעה, תוך הדגשה של אי-סובלנות למעשי אלימות".

7.התוצאה הינה שאין מקום להעתר לבקשת הסניגור לביטולה של ההרשעה ואני קובע כי הכרעת הדין על כנה עומדת.

8.אשר לענישה בתיק זה – הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה וחסך מזמנו של בית המשפט ואין לו הרשעות קודמות – דברים אלה – עומדים לזכותו.

בשים לב לכל האמור מעלה, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

א.מאסר על תנאי של 4 חודשים למשך 3 שנים מהיום שלא יעבור עבירה בה הורשע.

ב.קנס בסך 3,600 ₪ או 36 ימי מאסר תמורתם.

הקנס ישולם ב – 3 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 01.08.2010 ובכל 01 לחודש שלאחר מכן.

ניתן צו להשמדת המוצג.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, כב' תמוז תש"ע, 04 יולי 2010, במעמד הצדדים.