מ.י. שלוחת תביעות כפר סבא נ' אבו דיה בן מחמוד

גזר דין

הרשעתי את הנאשם לפי הודאתו ביום 10.12.09 בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952.

לפי עובדות כתב האישום שהה הנאשם, תושב טול כרם, בטייבה ביום 8.9.09, וזאת כשאין בידיו אישורי כניסה או שהייה כדין.

ב"כ המאשימה ביקש לגזור על הנאשם עונש מאסר מכביד. הוא ציין את עברו הפלילי של הנאשם הכולל 4 הרשעות קודמות במספר לא מבוטל של עבירות, שכולן נעברו תוך שהנאשם נכנס לישראל באופן בלתי מורשה. התובע ציין גם, כי את העבירה הנוכחית עבר הנאשם כשעונש של מאסר על תנאי בן 12 חודשים, שהשית עליו בימ"ש השלום באילת, תלוי ועומד נגדו והינו בר הפעלה. התובע ביקש כי אפעיל את המאסר המותנה ואגזור על הנאשם מאסר בפועל שיצטבר למאסר המותנה על פי ברירת המחדל בחוק העונשין.

ב"כ הנאשם ביקש כי אקל עם מרשו עד כדי הארכת המאסר המותנה. עו"ד נאשף ריכז את טיעוניו ביחס לגזר הדין של בימ"ש השלום באילת, אשר מצא לנכון להשית על הנאשם מאסר על תנאי בן 12 חודשים שיופעל על ידי כלל העבירות בהן הורשע, לרבות העבירה הקלה יחסית, של כניסה לישראל שלא כדין. עוד טען עו"ד נאשף, כי כניסתו של הנאשם לישראל היתה במסגרת ביקור קרובים בחודש הרמאדן ולכן שהה אצל אחותו.

על כך השיב ב"כ התביעה, כי אותה אחות ציינה כי הנאשם שהה אצלה יומיים והיא הבהירה שלא תגרש את אחיה הנאשם, שכן אחיה לא ביקרו אותה 10 שנים.

המקרה שבפני מעורר קושי. מחד, מדובר בנאשם שלחובתו עבר פלילי מכביד למדי הכולל עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, לצד עבירות נוספות כגון נשיאת סכין, הפרעת שוטר במילוי תפקידי ועבירות רכוש שונות. הנאשם עבר את העבירה הנוכחית כשעונש מאסר מותנה ארוך אינו מסוגל לשמש בלם יעיל לכניסותיו החוזרות לתחומי מדינת ישראל.

מאידך, יש לזקוף לזכות הנאשם את הודאתו בפני, אשר חסכה זמן שיפוטי (אמנם לא זמן משמעותי, בהתחשב בכך שהנאשם נתפס בכף, אך בכל זאת יש להתחשב בענין זה), ובעיקר מתעורר בעיני קושי מעצם העובדה כי המאסר המותנה מופעל במקרה דנן בעבירה שעונש המאסר המירבי הצמוד לה זהה לאורך המאסר על תנאי.

ביהמ"ש העליון התייחס לקושי זה בהלכת ריזי (רע"פ 5798/00 סעיד ריזי נ' מדינת ישראל, פד"י נה (3) 1). באותו ענין נפסק, אמנם, כי מבחינה משפטית פורמלית ניתן אף לגזור מאסר מותנה שהוא ארוך יותר מהעונש המירבי הצמוד לעבירה שמפעילה אותו, אולם באותה נשימה נקבע כי הדבר אינו רצוי "על בית המשפט להנחות עצמו כי ראוי להמנע מהטלת מאסר מותנה שתוצאתו תהיה קשה עד בלתי מידתית הן ביחס לעבירה הראשונה והן ביחס לעבירה הנוספת. מצב כזה עלול להיווצר כאשר אדם שנכשל בעבירה נוספת קלה יחסית, יצטרך לשאת בעונש מאסר חמור שהוטל עליו בגין הרשעה קודמת" (שם, פסקה 11).

אכן, מאסר על תנאי אינו אלא מאסר שנגזר בגין העבירה הקודמת ורק ביצועו נדחה, אולם הדברים שאמר ביהמ"ש העליון יפים ונכוחים ומן הדין לתת להם את המשקל הראוי.

לא אתן משקל לטענת הסניגור בענין תכלית "הביקור" של הנאשם בתחומי ישראל. הטענה – טענה, אולם דברי האחות אינם תומכים בה, ולמעשה גם דברי הנאשם בפני אינם תומכים בה, שהרי כל שאמר הנאשם הוא שהוא שהתארס ולא ציין בפני כי נכנס על מנת לבקר את האחות.

בשוקלי את כלל הנסיבות לצד זה ולצד האחר, אני מוצא לגזור על הנאשם את העונשים הבאים:

1.אני מפעיל את עונש המאסר המותנה בסך 12 חודשים שגזר ביהמ"ש השלום באילת (כב' השופט עדן), על הנאשם בת"פ 1529/07 מיום 15.10.07.

2.אני גוזר על הנאשם עונש מאסר בגובה 6 חודשים בגין העבירה בה הרשעתי אותו.

3.עונש המאסר שגזרתי על הנאשם בתיק זה (6 חודשים) ירוצה כולו בחופף לעונש המאסר המותנה שהפעלתי וזאת נוכח שיקולים שציינתי לעיל שבעיני יוצרים הצדקה של ממש לחרוג מברירת המחדל הקבועה בחוק העונשין.

סה"כ ירצה, אפוא, הנאשם עונש מאסר בפועל של 12 חודשים מיום מעצרו – 8.9.09.

4.אני גוזר על הנאשם עונש מאסר על תנאי בן 6 חודשים שבו ישא הנאשם אם יעבור בתקופה של 3 שנים לאחר שחרורו ממאסר, עבירה לפי חוק הכניסה לישראל.

הודעה זכות הערעור תוך 45 יום.

ניתנה והודעה היום י"ז שבט תש"ע, 01/02/2010 במעמד הנוכחים.

מיכאל קרשן, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: