מ.י. שלוחת תביעות אילת-משטרת אילת נ' נופי

החלטה

1.זוהי בקשת הנאשם לביטול הכרעות דין וגזרי דין שניתנו בהיעדרו בשני התיקים שבכותרת.

התקיים דיון מאוחד בשתי הבקשות והחלטה זו היא בשתיהם.

בתיק ת- 1229/09, הוגש כנגד הנאשם כתב אישום בגין עבירה של נהיגה ברכב ללא חגורת בטיחות, זאת בעקבות בקשה של הנאשם להישפט.

הנאשם לא התייצב לדיון אשר נקבע, נידון בהעדרו והוטל עליו קנס בסך 500 ₪.

בתיק ת – 1231/09, הוגש כנגד הנאשם כתב אישום בגין עבירה של שימוש בטלפון שלא באמצעות דיבורית בזמן נהיגה.

הנאשם לא התייצב לדיון אשר נקבע, נידון בהעדרו והוטל עליו קנס בסך 1,500 ₪.

2.בשתי הבקשות טוען הנאשם, כי לא קיבל כל הזמנה לדיון. בשתי הבקשות כופר הנאשם בביצוע העבירות וטוען כי היה חגור ולא דיבר בפלאפון בעת הנהיגה.

3.המאשימה מתנגדת לבקשות לביטול פסקי הדין. התקיימו מספר דיונים, הדיון נדחה על מנת לאפשר המצאה של פרטים בדבר הודעות הדואר אל ב"כ הנאשם ועל מנת לאפשר לב"כ הנאשם לברר פרטים ביחס לכך, ובדיון האחרון נחקר הנאשם.

4.שני תנאים, שאינם מצטברים, נדרשים לביטול פסק דין בהתאם לסעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982. האחד – קיומה של סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות, והשני מניעת עיוות דין. ככל שאין חשש לעיוות דין, לא יבוטל פסק הדין, אלא אם קיימת סיבה מוצדקת להיעדרות. ראה רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, פד' נז'(6) 793, ר"ע 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פד' לט'(3) 279, רע"פ 1773/04 אלעוברה אסמעיל נ' מדינת ישראל (2004) לא פורסם וע"פ 4808/08 מדינת ישראל נגד שרון מנחם (2009), לא פורסם. אי התייצבות כמוה כהודאה ואין לומר כי כל מי שכופר ולא התייצב זכאי לביטול פסק דין. כמו כן אין חובה לקיים דיון בבקשה לביטול פסק הדין בנוכחות הצדדים (ראה רע"פ 9142/01 וע"פ 4808/08 דלעיל).

5.לאחר שעיינתי בבקשות ושקלתי את טענות הצדדים לאור סעיף 130 (ח) וההלכות דלעיל לא מצאתי מקום להיעתר להן.

לא הובאה סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות של הנאשם.

הוכח בפניי כי הזמנה נשלחה אל הנאשם בשני התיקים אל הכתובת אשר צויינה בבקשתו להישפט, וזו הכתובת אשר הוא מאשר כי הוא מתגורר בה.

משהוכח המשלוח, קמה חזקת מסירה, ואין חובה להראות קיומו של אישור מסירה בפועל.

ראה רע"פ 2307/98 אהוד קריב נ' מ"י (לא פורסם 1998):

"תקנות 44א - 44ג קובעות נוהל מקל להמצאת הזמנות לדין לגבי עבירות קלות יחסית המפורטות בסעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982. מטרת הנוהל המקל הוא לייעל ולפשט את סדרי ההמצאה בסוג מיוחד זה של עבירות. תקנה 44א קובעת:

"44א. בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

אף מבלי לפסוק בסוגיה לגופה, ניתן לקבוע כי ההסתפקות באישור על משלוח הודעה בדואר רשום אינה מהווה על פניה נוהג פסול המחייב התערבות של בית משפט זה ומתן רשות ערעור (ראו לעניין זה:ב 625/97 כרמון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לפיכך לא קיימת הצדקה לרשות ערעור."

עוד ראה עפ"ת 9378-12-08 כבהא נ' מ"י (לא פורסם 2009).

הנאשם מעיד כי יתכן ודבר דואר לביתו מגיע לחברה אשר אביו אחד מבעליה. אינני רואה בכך נימוק אשר יש בו כדי להצדיק אי התייצבות.