מ.י שחם נדל"ן בע"מ נ' ברקן אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית של משקי חרות בית"ר בע"מ

החלטה

זוהי בקשה לביטול פסק דין לפי סעיף 201 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

רקע וטענות הצדדים:

ביום 2.10.08 התקשרו המבקשת בתובענה (להלן: "מ.י. שחם") והמשיבה בתובענה (להלן: "ברקן") בהסכם עקרונות לייזום ובניה של שכונת הרחבה קהילתית ביישוב ברקן שבשומרון( להלן: "הפרויקט"). ביום 2.12.08 חתמו מ.י. שחם וברקן על הסכם נוסף בו פורטו תנאי ההתקשרות ואופן ההתקשרות הן ביניהן לבין עצמן הן ביחס לרוכשים. הפרויקט חולק למספר שלבים. נקבע ששלב א' יבוצע על ידי מ.י שחם ושלבים ב' ו-ג' יהיו שלבים אופציונליים לבנייה עתידית שתעשה גם היא על ידי מ.י שחם. עוד נקבע כי ההסכמים עם הרוכשים יעשו בצורה של הסכם משולש ויחתמו ראשית בין ברקן לרוכשים (להלן יחד: "ההסכמים"). סמוך לחודש יולי 2011 נתגלעו בין הצדדים מחלוקות משפטיות בנוגע להשלמת הפרויקט. עקב מחלוקות אלו, הגישה מ.י. שחם לבית משפט זה, ביום 06.7.2011, תביעה ובקשה לצו מניעה נגד ברקן וצדדים שלישיים נוספים (להלן: "ת.א 50314-06-11"). ביום 06.09.2011 התקיים דיון לפני כב' ס.נ הש' שילה ובסיומו הסכימו ברקן ומ.י. שחם להעביר את המחלוקות שביניהן לברור לפני הבורר כב' הש' בדימוס יעקב שמעוני (להלן: "הבורר").

כעולה מכתבי הטענות בסמוך לחודש נובמבר 2012 החלו דיוני הוכחות בהליך הבוררות במהלכם הגישה מ.י. שחם בקשות שונות למתן סעדים נגד ברקן ובין היתר בקשות למתן צווים. ביום 30.1.13 נתן הבורר החלטה שלפיה מ.י. שחם רשאית להמשיך בביצוע שלב א' וברקן תמנע מלסכל את הביצוע כאמור בהסכמים ביניהן. ביום 19.5.13 הגישה מ.י. שחם בקשה שלפיה יטיל הבורר סנקציות על ברקן שנמנעה מלקיים את החלטתו מיום 30.1.13. ביום 09.06.13 נתן הבורר החלטתו וקבע שכדי למנוע את כישלון הפרויקט, על ברקן לחתום על ההסכמים עם הרוכשים כפי שצורפו להתקשרויות הצדדים. ביום 15.07.13 הגישה מ.י. שחם בקשה לאישור פסק הביניים מיום 30.1.13, ופסק הביניים מיום 09.06.13 (להלן: "פסקי הביניים"). ביום 29.07.13 משלא הוגשה בקשה לביטול פסקי ביניים, אושרו פסקי הביניים וניתן להם תוקף של פסק דין.

במקביל לבקשות שונות שהוגשו על ידי הצדדים בנוגע לפסקי הביניים הגישה ברקן, ביום 2.9.13 גם בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. לטענתה פסק הדין ניתן מבלי שניתנה לה זכות לשטוח את טענותיה:

האחת, מהותית- שאין מדובר בפסקי ביניים אלא בהחלטות בלבד שניתנו במהלך הבוררות, במסגרת בקשות לסעדים זמניים שהגישה מ.י. שחם ואשר לא ניתן לאשרן כפסק ביניים אלא אך ורק במסגרת אישור פסק הבוררות הסופי. השנייה, פרוצדורלית – שבמועד מתן פסק הדין טרם חלף המועד להגיש בקשת ביטול על ידי ברקן.

בכל הנוגע לטענה הראשונה טוענת ברקן שהחלטות הבורר שקיבלו תוקף של פסק דין, ניתנו במסגרת בקשות לסעדים זמניים בלבד. אין בהחלטות אלו כדי לסיים את המחלוקות בתובענות הצדדים. הסעד שניתן בהחלטה שונה מהסעד העיקר שביקשה מ.י. שחם בתביעתה ואין בהחלטה כדי להכריע במחלוקות בין הצדדים. מ.י. שחם בבקשתה לאישור פסק בוררות הטעתה את בית המשפט בטענתה כי מדובר בפסקי ביניים. עוד טוענת ברקן בעניין זה שמ.י. שחם עצמה לא ראתה בהחלטה מיום 30.01.13 פסק ביניים ולראיה היא עצמה הגישה בקשות שונות והבהרות בעניינו. אלה ניתנו בהחלטה מיום 09.6.13. מדובר אם כן בשתי החלטות ביניים שלא ניתן לאשרן כפסק בוררות.

כדי להכריע האם מדובר פסק ביניים אם לאו יש לבחון האם ההחלטה מכריעה בחלק מוגדר ומתוחם במחלוקת שבין הצדדים העומד בפני עצמו כשם שפסק דין חלקי מכריע בחלק מוגדר ומתוחם של הפלוגתאות בהליך אזרחי. לטענת ברקן, בענייננו, פסק הבוררות מדבר בעד עצמו. מדובר בצו מניעה שניתן ב"שלב זה". לכן בכל הנוגע לסופיות ההחלטה ברי כי מדובר בהחלטה בלבד שניתנה בשלב זה.

גם מבחן הסעד אינו מעיד על כך שמדובר בפסק ביניים. הבורר קיבל את בקשת ברקן לפיצול סעדים באופן שבו תידון תחילה התובענה לסילוק יד ובשלב הבא תידון ותוכרע התובענה הכספית. החלטה זו שניתנה לאחר מתן החלטה מיום 30.1.13 מעידה כי ההליך טרם הסתיים וכי ההחלטה היא החלטת ביניים בלבד.

באשר לטענה השנייה בדבר המועדים להגשת בקשה לביטול. טוענת ברקן כי היא כלל לא נדרשה להגיש בקשה לביטול מאחר שלטענתה אין מדובר כלל בפסק בוררות אלא בהחלטת ביניים והדרך להתנגדות אינה בדרך של הגשת בקשה לביטול אלא דווקא בדרך של הגשת בקשה לדחיית בקשה לאישור פסק בוררות או תשובה לבקשה לאישור פסק בורות.

ברקן טוענת שנשללה ממנה הזכות להגיב ולהשיב. ומשאין מדובר בפסק בוררות היא לא אחרה את המועד בהגשת בקשה מתאימה בעניין.

הטענה כי אין מדובר בפסק בוררות היא טענה חיצונית לסעיף 24 לחוק הבוררות התשכ"ח 1968 (להלן: "חוק הבוררות") המגדיר את עילות הביטול ונקבע זה מכבר שניתן להעלותה גם שלא במסגרת בקשה לביטול אלא במסגרת התנגדות ותשובה לבקשה לאישור פסק בורר. ומכאן המסקנה כי ניתן להגיש בקשה לדחיית בקשת האישור או תגובה לבקשה לאישור וזאת ניתן לעשות בהתאם לתקנות בסדר הדין האזרחי תוך 20 יום.

בעניינו הבקשה הוגשה ביום 15.7.13 ולכן עשרים הימים חלים במסגרת הפגרה ויש לדחות את מנין הימים לאחר תום הפגרה והחל מיום 1.9.13. דבר שלא נעשה.

לחילופין טוענת ברקן שגם אם לא חלף המועד להגיש בקשת ביטול, פסק הדין ניתן מבלי שניתנה לה הזדמנות להגיש בקשה לבטלו. לפי תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות התשכ"ט 1968 (להלן: "תקנות הבוררות") היה על המבקשת להגיש בקשה לביטול תוך 15 ימים מיום שהומצאה לה הבקשה לאישור הוא יום ה-30.7.13 אולם פסק דין המאשר את החלטות הביניים ניתן כבר ביום 29.7.13. יתרה מכך ההלכה הנוהגת בעניין מניין ימי הפגרה חלה גם בהתייחס לסדרי הדין בענייני בוררות ולכן לזכות המבקשת עמדו ימים נוספים להגשת בקשה לביטול.

ביום 16.9.13 הגישה מ.י. שחם את תשובתה. לטענתה, הלכה למעשה מבקשת ברקן שבית המשפט יישב כערכאת ערעור על עצמו במסווה של בקשה לפי תקנה 201 לתקנות. מקומן של כל טענותיה של ברקן במסגרת הגשת בקשת רשות ערעור. ואכן ברקן הגישה בקשת רשות ערעור אולם היא מחקה אותה ביוזמתה ומטעמיה ולכן לא ניתן לאפשר לה כעת מסלול עוקף.

מ.י שחם טוענת עוד כי המחוקק קבע מסלול אחד בלבד לתקיפת פסק בוררות. המבקשת לא הגישה כל בקשה לביטול פסק בוררות כך שגם ביטול פסק הדין לא ייתן לה תרופה למחדל לא מוסבר זה. לכן, חל השתק שיפוטי על טענת ברקן שלפיה דין פסק הדין המאשר את פסק הביניים להתבטל. יתרה מכך מ.י. שחם הודיעה לברקן על כך שבכוונתה להגיש בקשה לאישור פסקי הביניים וברקן בחרה שלא לנקוט כל הליך והתעלמה מהודעה זו של כמו גם מהחלטות הבורר.

מ.י. שחם מוסיפה וטוענת כי ברקן עצמה התבססה על פסק הביניים מיום 30.1.13 לצורך הגשת בקשה למתן צו מניעה נגדה במסגרת הבוררות וגם מטעם זה חל השתק שיפוטי, ובנוסף ברקן מתבססת על נימוקים פרוצדורליים ללא כל נימוק מהותי ומבלי ליתן כל פירוט בדבר נזקים או עיוות דין שנגרמו לה.

לטענת מ.י. שחם החלטות הבורר הן החלטות שניתנו לאחר שמיעת הראיות בתיק הבוררות ושקילת טיעוני הצדדים ולא ניתן לקבל את טענות ברקן כי מדובר על "החלטה אחרת "ולא על פסקי ביניים. הפסיקה עליה מתבססת ברקן עוסקת במקרים בהם לא היה קיים כל הסכם בוררות בין הצדדים. ואין הדבר רלוונטי בענייננו. בענייננו חל חוק הבוררות ועל ברקן היה לפעול בהתאם לחוק הבוררות ולהתנגד לאישור הפסק בהתאם לסעיף 23 לחוק הבוררות. המקום להעלאת טיעוני ברקן היה בדרך של הגשת התנגדות כאמור, דבר שלא עשתה משך תקופה ארוכה ואין לה להלין אלא על עצמה.

יתרה מכך, לטענת מ.י. שחם פסקי הביניים מורים על השלמת הפרויקט במתכונתו המקורית ומצווים על ברקן לחתום על הסכמים ולכן הם סופיים במהותם. הלכה היא שהוראה לחתום על הסכמים היא הוראה סופית המהווה פסק ביניים. כמו כן זהות הסעדים דומים לסעד הסופי המבוקש בכתב התביעה שהגישה המשיבה. ברקן לא יכולה להיתלות בבקשתה בעובדה שפסקי הביניים ניתנו לאחר דיון בסעדים הזמניים שכן הבורר דחה את הבקשות לסעדים זמניים ונתן סעד שהתבקש במסגרת כתב התביעה.