מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' סבו

החלטה

ב"כ הנאשם העלה טענה מקדמית בהתאם לסעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 לפיה יש לבטל את כתב האישום נגד הנאשם מחמת פגם או פסול שדבק בו.

ראשית נטען, כי כתב האישום נעדר פירוט מספק ותיאור ספציפי של היהלומים שגניבתם מיוחסת לנאשם. ב"כ הנאשם הסביר, כי מאחר שלכל יהלום מספר ייחודי משלו בהתאם לתעודה המוענקת לו מטעם המכון האמריקאי לגמולוגיה, הרי שעל מנת שהנאשם יוכל להתגונן כראוי, על רקע ריבוי העסקאות שביצע עם המתלוננים, על פרטים אלה להופיע בכתב האישום. בהקשר זה הוסיף וציין ב"כ הנאשם, כי עיון בחומר הראיות מלמד, שבהעדר יכולת למסור פירוט ספציפי, תתקשה התביעה להוכיח שהיהלומים שנמסרו לנאשם בנאמנות, הינם אותם יהלומים שמושכנו על ידו.

שנית נטען, כי נפלו פגמים ברשימת עדי התביעה שבכתב האישום שכן נכללים בה עדים שכלל לא נחקרו במשטרה במסגרת החקירה הפלילית שהתקיימה. ב"כ הנאשם לא חלק שאכן מצויות בתיק החקירה גרסאותיהם של אותם עדים, גרסאות שנמסרו בתצהירים או במכתבים, אך לדבריו הייתה חובה לגבות מעדים אלה הודעות בחקירה משטרתית. לדברי ב"כ הנאשם, מחדלים אלה והעובדה שהעדים לא נחקרו ותושאלו כדבעי, יוצרים נזק ראייתי שפוגע בנאשם.

ב"כ המאשימה השיב על טענות אלה בכתב וטען, כי לנאשם נמסר המידע הרלוונטי שבזכותו הוא יודע היטב מה הם היהלומים שאליהם מתייחס כתב האישום, שכן הדברים מפורטים בתלונותיהם של המתלוננים השונים וכן ברשימות ובמסמכים שהוגשו מטעמם. עם זאת, לדברי ב"כ המאשימה, במידה שב"כ הנאשם עומד על המיצוי הפורמאלי של טענתו, אין מניעה לצרף רשימות אלה כנספח לכתב האישום.

אשר לטענה השנייה השיב ב"כ המאשימה, כי אין כל חובה לתעד את גרסתו של עד בהודעה פורמאלית ואין מניעה חוקית להביא את תוכן אמרתו לצד השני גם באמצעים אחרים.

עוד הוסיף וטען ב"כ המאשימה, כי טענות ההגנה לגבי טיב החקירה המשטרתית וטיב הראיות שנצברו בתיק הינן טענות שצריכות להתברר במהלך ניהול ההוכחות, והן אינם עניין לטענה מקדמית.

אומר כבר עתה, כי לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה שיש לדחות את הטענה המקדמית על כל סעיפיה:

כתב האישום מייחס לנאשם, במסגרת שמונה אישומים נפרדים, עבירות של גניבה בידי מורשה בניגוד לסעיף 393(1) לחוק העונשין, בכך שבמסגרת עיסוקו בתיווך ובסחר של יהלומים קיבל בנאמנות מהמתלוננים, חברי הבורסה ליהלומים, יהלומים מסוגים שונים לצורך מכירתם, אך הוא גנב יהלומים אלה בכך שמשכן אותם בבתי משכון שונים בארה"ב, קיבל את שווים במזומן ושלשל את הכספים לכיסו.

סעיף 48(4) לחסד"פ מורה, כי כתב האישום יכיל את "תיאור העובדות המהוות את העבירה" כאשר הפסיקה פרשה זאת כחובת המאשימה לפרוס בפני בית המשפט את התמונה העובדתית המבססת את האשמה המיוחסת לנאשם בכתב האישום, באופן שיאפשר לבית המשפט להגדיר את מסגרת הדיון, ואילו לנאשם הוא יבהיר מה הן העובדות שבדעת המאשימה להוכיח נגדו, כדי שיוכל לכלכל את הגנתו. נקבע, כי אין חובה לפרט את כל העובדות אלא די בפירוט עיקרן.

עוד נקבע, שכתב האישום אינו אמור לפרט את הראיות עליהן מתבססת התביעה להוכחת התשתית העובדתית לה היא טוענת.

(ראה למשל, ת"פ (ת"א) 40183/02 רביזדה נגד מדינת ישראל, ת"פ (י-ם) 366/04 מדינת ישראל נגד בירמן).

לענייננו, כתב האישום הוא ברור ואינו מותיר ספק בשאלה מה הן עובדות המקרה ומה פרטי האשמה המיוחסים לנאשם. משאין מחלוקת שכל אחד מהמתלוננים מסר בחקירתו פירוט של היהלומים שלטענתו מסר לנאשם ופירוט זה נכלל מסמכים שהועברו לנאשם כחלק מחומר החקירה בתיק, הרי שהאינפורמציה המתייחסת לזהות היהלומים שכתב האישום דן בהם (ככל שאינפורמציה זאת נמצאת בידיעת המאשימה) נמצאת ברשותו של הנאשם ויש לכאורה באפשרותו לכלכל את הגנתו.

השאלה אם די בחומר זה כדי להוכיח את אשמת הנאשם, קרי, להראות שקיימת התאמה בין היהלומים שנמסרו לנאשם לבין היהלומים שמושכנו על ידו, היא עניין להליך גופו ואין מקום ואפשרות לבחון אותה כטענה מקדמית.

יהא אשר יהא, מאחר שב"כ המאשימה הציע לצרף כנספח לכתב האישום את הרשימות שהגישו המתלוננים שבהן פירוט היהלומים שמסרו לנאשם, אני מתירה את תיקון כתב האישום על ידי הוספתן של רשימות אלה כנספח לכתב האישום.

אשר לטענה השנייה: ראשית יודגש, כי לטעמי לא מדובר בטענה מקדמית. סע' 77(א) לחסד"פ מורה, כי לא יגיש תובע ראיה לבית המשפט ולא ישמיע עד, אם לנאשם או לסנגורו לא ניתנה הזדמנות סבירה לעיין בראיה או בהודעת העד. השלב הרלוונטי לבחון אם הוראה זו מולאה וקוימה הוא בשלב ניהול המשפט, קרי, בשלב שבו מבקש התובע להגיש את הראיה או להעיד את העד. אחרי הכל לא מן הנמנע, תיאורטית, שהתובע כלל לא יבקש להעיד את העד המסוים מחמת שהדבר לא יהא נחוץ בסופו של יום להוכחת אשמת הנאשם. מטעם זה בלבד ראוי לדחות את הטענה.

לא זו אף זו, אני מקבלת את טענת ב"כ המאשימה לפיה אין הכרח שתיעוד גרסתו של העד תעשה בדרך של הודעה פורמאלית. מטרת סע' 77 (א) היא להביא בפני ההגנה את תוכן גרסתו של העד, ונקבע לא אחת בפסיקה, כי תיעוד זה יכול להיעשות בדרכים ובאמצעים שונים.

ראוי בהקשר זה להפנות לדברי בית המשפט העליון בע"פ 1067/04 פלוני נגד מדינת ישראל (ראה שם עמ' 12):

"....אמרה או אמירה של עד מחוץ לבית המשפט, ובטרם החלה עדותו, טעונה תיעוד, אולם לא בכל מקרה חייב להיות התיעוד במסגרת פורמאלית של הודעת עד בחקירה במשטרה, שכן הדבר הינו תלוי נסיבות משתנות. אמירה שכזו יכול ותהייה בתצהיר, במכתב, בהקלטה, בצילום או בדרכי תיעוד נוספות ובלבד שניתנה לנאשם "הזדמנות סבירה" לעיין באותה ראיה."

סיכומו של דבר, לאור על האמור לעיל, אני דוחה את הטענות המקדמיות דלעיל.