מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' מרקוביץ

החלטה

פתח דבר

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום ביום 4.2.08, שייחס לו שלושה עשר אישומים ובהם עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ביחס למעשים בראשית שנת 2007. לאחר שמיעת ראיות, הורשע הנאשם ביום 17.3.13 ביחס לשנים עשר אישומים, וזוכה מחמת הספק מאישום אחד.

ביום 15.7.13 לקראת הטיעונים לעונש הועלו טענות הנוגעות לכשירותו הנפשית של הנאשם.

לאחר מכן הוגשו לבית המשפט 2 חוות דעת, בהן קבע ד"ר איליה גורביץ מטעם ההגנה (להלן: "מומחה ההגנה"), כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין והיה חולה נפש בעת ביצוע העבירות. הנאשם הופנה לבדיקה בלשכת הפסיכיאטר המחוזי במחוז תל-אביב, ונבדק על ידי סגן הפסיכיאטר ד"ר יעקב צ'רנס (להלן: "הפסיכיאטר המחוזי"), אשר קבע בחוות דעתו כי הנאשם כשיר לעמוד לדין ולא היה חולה נפש בעת ביצוע העבירות.

שני המומחים נחקרו בבית המשפט על חוות דעתם חקירות ממושכות.

השאלות הטעונות הכרעה

במסגרת החלטה זו נדרשת הכרעה בשאלת כשירותו של הנאשם לעמוד לדין, ושפיותו בזמן ביצוע העבירות.

לאור העובדה שהטענה המרכזית של ההגנה הייתה לאי כשירות לעמוד לדין, אפתח בנושא זה. טרם ניתוח הראיות, בחינת מסקנות המומחים וקביעת הממצאים, אעמוד על ההיבטים המשפטיים של הטענה.

אי כשירות לעמוד לדין מחמת מצב נפשי

סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מורה על הפסקת ההליך המשפטי נגד נאשם, שבית משפט קבע לגביו כי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין:

"התפיסה המונחת בבסיס ההוראה היא כי אין זה ראוי לנהל הליכים פליליים כנגד מי שאינו מסוגל – בשל מצבו הנפשי או השכלי – להתגונן כראוי כנגד ההאשמות המיוחסות לו, להעריך את חומרתן, להבין את מצבו ולתקשר עם עורך-דין במטרה לקבל סיוע משפטי" (ע"פ 3230/05 גולה נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין גולה")).

לצורך קביעה שנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, ויש מקום להפסיק בעת הזו את ההליכים בעניינו, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, אי מסוגלות לעמוד לדין, והשני, מחלת נפש במובנה המשפטי (או פיגור) הגורמים לאי המסוגלות. די בכך שאחד התנאים אינו מתקיים כדי לשלול תוצאה של אי כשירות לעמוד לדין.

ברע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין אבנרי"), נדרש בית המשפט ליחס שבין שני התנאים, בהדגישו:

"מדובר בשני תנאים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, והתקיימותו של אחד מהם אינה מחייבת בהכרח את התקיימותו של האחר. ייתכן בהחלט מצב שבו נאשם יוגדר כחולה נפש ולמרות זאת ייקבע כי הוא מסוגל לעמוד לדין, כשם שייתכן מצב בו נאשם לא יהיה מסוגל לעמוד לדין אולם מצבו הנפשי לא יגיע לכלל מחלת נפש".

אשר למסוגלות הנאשם לעמוד לדין, בית המשפט בוחן את יכולתו של הנאשם לתפקד במידה המאפשרת לו להתגונן מפני האשמה, לקחת חלק פעיל בהליך המשפטי, להבין את פשר ההליך והמשמעויות העונשיות, לתקשר עם עורך הדין ולהבין שעוה"ד אמור לסייע לו בהליך וכן לעקוב אחר מהלך הדיונים (עניין גולה).

אם נוכח בית המשפט כי קיימת בעייתיות בנושא הכשירות לעמוד לדין, עליו לקבוע אם הנאשם סובל ממחלת נפש כמשמעותה המשפטית. בעניין גולה הובהר:

"מובנו המשפטי של המונח "מחלת נפש" המצדיק להפסיק את ההליכים המשפטיים נגד נאשם, מתייחס למי שסובל מפגיעה קשה בכושר השיפוט ובתפיסת המציאות, ובשל כך התנהגותו סוטה באופן חמור מן הנורמה. אין אנו מסתפקים בהפרעה נפשית בדרגה כלשהי".

מקום שהוכחו אי הכשירות ומחלת הנפש, על בית המשפט לקבוע את הקשר ביניהם, היינו שמחלת הנפש היא שגורמת לחוסר המסוגלות לעמוד לדין, כפי שהובהר בעניין אבנרי:

"כאשר חוסר ההבנה ואי ההתמצאות בהליכי המשפט נגרמים בשל הפרעות נפשיות בדרגה חמורה, המגיעות לכלל מחלת נפש, קיים חשש ממשי כי במקרים כאלה הבחנתו של הנאשם בין מציאות לדמיון תהיה כה לקויה עד כי לא יהיה מסוגל להבין את הצורך בעזרת סניגור ולא יהיה מסוגל כלל לתקשר עם סניגורו. החשש הוא כי ללא שיתוף פעולה מינימאלי מצד הנאשם לא יוכל הסניגור להיות לו לעזר כלל, וכך לא יזכה אותו אדם להגנה הראויה המגיעה לו על-פי שיטת המשפט שלנו. החשש במקרים חריגים ומיוחדים אלה הוא, בין היתר, כי אותו נאשם לא יספר לסניגורו דברים העשויים להועיל לו ובכך למעשה יזיק לעצמו והסניגור, עם כל הכוונות הטובות והיכולת המשפטית, לא יוכל להושיעו במקרה זה".