מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' מרקוביץ

הכרעת דין

אני מרשיעה את הנאשם בשנים עשר אישומים, ומזכה אותו מחמת הספק מן האישום התשיעי.

פתח דבר

1.הנאשם היה בעלים של חנות למכירה ותיקון של מכונות תפירה במשך שנים ארוכות. חשבונו של הנאשם בבנק היה מוגבל משנת 1999, ואת כל פעילותו הכספית בעסק ביצע, תוך עקיפת המגבלות החוקיות, בחשבון מס' 15941/75 בבנק לאומי, שפתח על שם עובדת שלו, אילנית שרקי (להלן: "אילנית" ו"החשבון").

בשנים 2004 – 2006 ניכה הנאשם שיקים של לקוחותיו מחנות התפירה, וכן מאות רבות של שיקים שנמשכו מהחשבון, בעסק למתן שירותי מטבע בשם קומפיודיל בבעלות מישל בן יאיר (להלן: "קומפיודיל" ו"בן יאיר").

במהלך שנים אלה ולקראת סוף התקופה הנזכרת צבר הנאשם חובות והתחייבויות כלפי קומפיודיל במיליון ₪ ואף יותר, וברשות קומפיודיל היו שיקים רבים מאד שנמשכו מהחשבון בסכומים ניכרים ביותר.

בתחילת שנת 2007 התריע בן יאיר בפני הנאשם, כי שיקים שמסר מהחשבון החלו לחזור ללא כיסוי, והעמידו על היקף התחייבויותיו, וחובתו לעמוד מאחוריהן. בה בעת סירב בן יאיר להוסיף ולנכות שיקים שמסר לו הנאשם מהחשבון.

במצב דברים זה היה הנאשם זקוק למקור כספי מיידי בהיקפים ניכרים של מאות אלפי שקלים, כדי לכסות, למצער, חלק מההתחייבויות לקומפיודיל.

2.לפיכך, בחודש ינואר 2007, החליט הנאשם לשכור, ושכר תוך כחודש ימים שבע דירות כמפורט בכתב האישום, קיבל מבעלי הזכויות הרשאה להשכירן בשכירות משנה, והשכירן.

כתב האישום כולל שלושה עשר מתלוננים, שלהם הושכרו שבע הדירות, כשלשמונה מתוך המתלוננים הושכרו אותן שתי דירות.

כל המתלוננים נדרשו לשלם ושילמו לנאשם דמי שכירות בשיקים סחירים, למשך כל תקופת השכירות, היינו שנה מראש. סך כל השיקים מעותדים שנמסרו לנאשם על ידי המתלוננים בגין דמי שכירות במשך תקופה של כחודש ימים, עומד על 456,533 ש"ח. השיקים המעותדים הועברו על ידי הנאשם ביום קבלתם או למחרת היום לקומפיודיל, והנאשם קיבל תמורתם כסף מזומן או הקטין את התחייבותו כלפי קומפיודיל.

אף אחד מהמתלוננים לא קיבל את הדירה ששכר למשך התקופה הקבועה בחוזה, ובדירות בהן סוכם על שיפוץ טרם הכניסה לדירה, לא בוצע כל שיפוץ. מרבית המתלוננים לא התגוררו כלל בדירה ששכרו.

3.לטענת המאשימה, הנאשם ביצע את כל הפעילות בתחום השכרת הדירות, במרמה, מתוך כוונה להשיג את השיקים של השוכרים, ולנכותם, כדי ליצור לעצמו תזרים כספי, והציג לשם כך מצגים כוזבים בפני שוכרי הדירות, בהם ידע שאין הוא יכול לעמוד. משכך, מיוחסות לנאשם 13 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירות על סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"). יצויין כי ביחס לארבע דירות מיוחסים לנאשם מצגים כוזבים גם כלפי בעלי הזכויות בדירות, שבעטיים השכירו לו בעלי הזכויות את הדירות. לא מיוחסות לנאשם עבירות עצמאיות נוספות ביחס למעשים אלה.

לטענת ההגנה, פעל הנאשם תחת מצוקה ולחץ, אך מתוך כוונה אמיתית לבצע פעילות חוקית בענף השכרת הדירות, ואף השכיר את הדירות בפועל למתלוננים, וכשל במילוי ההתחייבויות רק בשל טעמים מאוחרים שאינם תלויים בו, ובעיקר שידור תוכנית כלבוטק בעניינו ביום 6.3.07. לפיכך, לשיטת ההגנה לא הוצגו מצגים כוזבים, לא הייתה מרמה, ולא מתקיים היסוד הנפשי.

המחלוקת בין הצדדים נסובה, אם כך, גם על הפרשנות שיש ליתן למעשיו של הנאשם, היינו אם עסקינן במרמה מתוכננת או בפעילות עסקית כושלת, וגם על שאלת התקיימות היסוד הנפשי הנדרש.

טרם בחינת הראיות, וגזירת המסקנות הנובעות מהן, אעמוד בקצרה על ההלכות המשפטיות, הן לעניין העבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בה מואשם הנאשם, והן לעניין כללים ראייתיים הרלבנטיים להכרעה.

קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – הפן המשפטי

4.העבירה של קבלת דבר במרמה נועדה להגן על חופש הבחירה והרצון מפני פגיעה. משמעותה של פגיעה כזו היא, שאילו היה המרומה מודע לכל העובדות לאשורן, היה פועל, ולמצער אפשר שהיה פועל, אחרת מכפי שפעל (ע"פ 8710/96 וינמן נ' מדינת ישראל).

היסוד העובדתי כולל שלושה מרכיבים: מצג כוזב, קבלת דבר וקשר סיבתי בין השניים.

לעניין המצג הכוזב, מדובר במצג מרמתי, היינו טענת עובדה ביחס לעבר, להווה או לעתיד, שהטוען אותה יודע שאינה אמת או אינו מאמין שהיא אמיתית. המצג יכול להיות באמירה פוזיטיבית, בהתנהגות שיש בה כדי לבסס בבירור טענת עובדה מסוימת, ואף במחדל בשתיקה מקום שמתחייב גילוי. לעניין חובת הגילוי יובהר כי בגדר המצגים שיכולים לבסס מרמה, נכללת גם העלמה מכוונת של עובדה מהותית שכמוה כהצהרה שעובדה זו אינה קיימת. ודוק, לא כל עובדה מחייבת גילוי, ועל מנת לחייב אדם להציג את המידע ולייחס לו אחריות פלילית בגין אי הצגתו או הצגה חלקית של המידע, נדרש שיהא מדובר במידע שהוא מהותי ויורד לשורש העניין, שההימנעות ממסירתו משליכה על יתר המצגים שהוצגו, ומשפיעה בהכרח על תוכנם ותוקפם, ועל ההתקשרות בכללותה, ונדרש שהעלמת המידע תהיה מודעת ומכוונת (ע"פ 593/81 מנדלבאום נגד מדינת ישראל, ע"פ 294/61 וינברג נגד היועהמ"ש, ע"פ 752/90 ברזל נגד מדינת ישראל).