מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' ENKO ואח'

גזר דין חלקי

נאשמת 1 (להלן: "הנאשמת") היא אזרחית מולדביה, עובדת זרה, אשר בתקופה הרלוונטית לכתב האישום הועסקה כמטפלת בביתה של שרה שפיגל ילידת 1922 (להלן: "המנוחה") שהייתה באוצבה עת במצב סיעודי ונזקקה לטיפול והשגחה במשך 24 שעות ביממה.

נאשם 2 (להלן: "הנאשם") היה באותה תקופה עובד חברת הסיעוד "אל איש", מעבידתה של הנאשמת ומי שהשים את הנאשמת לעבודה בבית המנוחה.

הנאשמת הורשעה לאחר ניהול הוכחות בביצוע עבירות של נטישת מושגח והזנחת מושגח לפי סעיפים 362 ו-363 לחוק העונשין תשל"ז-1977 על כך שבתאריך 25.12.06 עזבה את בית המנוחה ללא התרעה מוקדמת, ללא רשות ובלא שהודיעה על כך לבני משפחתה, בהותירה את המנוחה ללא כל טיפול ואמצעי מחיה, חרף ידיעתה שהמנוחה, הייתה מרותקת למיטתה ולא הייתה מסוגלת לדאוג לעצמה.

הנאשם הורשע, כמפורט בהכרעת הדין, בביצוע עבירה של הזנחת מושגח בכך, שלמרות שידע על עזיבת הנאשמת ועל כך שהמנוחה נותרה בגפה, לא עשה דבר כדי להבטיח שהמנוחה זוכה להשגחה, לא דיווח לממונים עליו בחברת הסיעוד ואף לא לבתה של המנוחה.

המנוחה נמצאה מוטלת על רצפת דירתה ללא רוח חיים על ידי נכדתה שהגיעה לבקרה בתאריך 31.12.06, קרי 6 ימים לאחר נטישתה.

התיק שבפנינו מגולל סיפור מחריד וטרגי שקשה להישאר אליו שווה נפש. גם אם לא קיימת חוות דעת ברורה וחד משמעית כדי לקבוע שמותה של המנוחה נגרם כתוצאה ישירה של נטישתה והזנחתה –מה שהביא את המאשימה שלא לייחס לנאשמים עבירה של גרם מוות ברשלנות- אינך יכול שלא לחוש זעזוע מהדרך והאופן שבו, בגין התנהגות הנאשמים, הסתלקה המנוחה מן העולם.

די אם נדמיין על תחושותיה של המנוחה כאשר התעוררה לגלות שהיא לבד בדירה, את חוסר האונים שחשה באותה סיטואציה ואת הסבל שעבר עליה ללא אמצעי מחייה, ללא תומך וסועד ובלא שניתן כל מענה רפואי למצב החירום שאליו כנראה נקלעה.

רבות נאמר על ידי ההגנה באשר לאחריות בתה של המנוחה לתוצאה הטרגית, בטענה שלא התעניינה בגורל אמה בכל אותם ששה ימים ולא הגיעה לבקרה, כפי שהיה מצופה שתעשה. מדובר בטענות שאינן מן המישור המשפטי, שהרי ברי שלא רק שבתה של המנוחה לא הייתה מודעת לעזיבת הנאשמת ולכך שאמה נותרה לבדה, אלא שמרגע ששכרה את שירותיהם של חברת הסיעוד והמטפלת, היה לה לכאורה בסיס להניח שאמה נמצאת תחת השגחה הולמת. בתה של המנוחה תיארה את הסיטואציה המיוחדת שאליה נקלעה באותו שבוע, על רקע נישואי בתה, והסבירה את צירוף הנסיבות האומלל, מבחינתה, שבגללו לא יצרה קשר עם אמה. מכל מקום, אין אנו נזקקים לחלק ציונים להתנהלות בתה של המנוחה ויש להניח שהיא תישא עמה את טראומת המקרה ואת נסיבות מות אמה עד שארית חייה.

ב"כ המאשימה עתרה בטיעוניה לעונש להתייחס בחומרה אל מעשי הנאשמים, לנוכח הסטייה החמורה שכל אחד מהם סטה מנורמת ההתנהגות הסבירה והמצופה ממנו. בעוד הנאשמת ראתה לנגד עיניה רק את ענייניה האישיים הצרים ולא היססה, בחוסר אחריות ובחוסר אכפתיות, לעזוב את המנוחה לנפשה ברגע שמצאה לעצמה מקום עבודה אחר, הנאשם מצדו פעל כ "ראש קטן" ולאחר ניסיונות ספורים שלא צלחו להשיג את האחראית בחברה ואת בתה של המתלוננת -חדל מלהטריד את מוחו בעניין והתעלם ממצב החירום שנוצר.

לדברי ב"כ המאשימה, הגם שלנאשמים לא יוחסה עבירה של גרם מוות ברשלנות, הרי שכשם שנהוג לראות כנסיבה מקלה מצב שבו רשלנות הנאשם לא גרמה לתוצאה מזיקה, כך גם לא ניתן להתעלם לעניין העונש מהתוצאה הקשה שאירעה בעקבות התנהגות הנאשמים.

עוד טענה ב"כ המאשימה, כי על רקע המציאות של היום, שבה משפחות רבות אשר נזקקות למטפל/ת עבור בן משפחתן הסיעודי פונות לחברות שעוסקות בהשמת עובדים זרים לסיעוד וסומכות על החברה והמטפל כי יפעלו באחריות ובנאמנות, קיים הכרח בהבעת מסר עונשי חמור בגנות מעשי הנאשמים, למען ייראו ויראו.

ב"כ המאשימה עתרה לגזור על כל אחד מהנאשמים מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי לטובת משפחת המנוחה.

ב"כ הנאשמים טענו מנגד כי אין הצדקה להטלת עונשי מאסר לריצוי ממשי, באשר עונש מסוג זה, לא רק שאינו מוצדק כלפי הנאשמים בנסיבות המקרה הנוכחי, אלא אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הפסיקה.

בהתייחס לנאשמת, פרטה באת כוחה את נסיבותיה האישיות כאישה קשת יום, אלמנה שהגיעה ארצה בגלל מצבה הכלכלי הקשה בארץ מוצאה בהותירה שם את בתה בת ה-15. לדבריה, הנאשמת נכנסה לחובות כבדים כדי לגייס את אותם 5,000 דולר שיאפשרו לה להגיע ארצה ועל רקע זה הייתה חרדה מהאפשרות שאם לא תוסדר האשרה שלה היא תהייה צפויה לגירוש. חששותיה של הנאשמת שבתה של המנוחה לא תפעל במהירות המתחייבת כדי להסדיר את ענייניה, לא היו בחלל ריק, שכן המציאות לימדה שהבת אומנם לא הגיעה לבית אמה במשך 6 ימים שלאחר מכן ולא עשתה דבר לצורך הטיפול בענייניה של הנאשמת.

לטענת ב"כ הנאשמת, הנאשמת מצטערת וכואבת את המקרה אך אין לייחס לה את התרחשות תוצאתו הקשה.

ב"כ הנאשמת הוסיפה וביקשה להתחשב לקולא בחלוף הזמן שעבר מאז המקרה ובשיהוי שננקט בהגשת כתב האישום. לדבריה, במשך 4 שנים הנאשמת מנותקת מבני משפחתה ונאלצת להישאר בארץ, במדינה זרה תחת צו עיכוב יציאה. ב"כ הנאשמת הדגישה, כי יתכן שבגלל היות הנאשמת עובדת זרה, היא תימצא בלתי מתאימה לבצע עבודות שירות ולכן, בנסיבות אלה, מוצדק שלא לכלול כלל רכיב של מאסר בפועל בעונשה.

מטעמה של הנאשמת העיד כעד לעונש מר שלמה לייבוץ, מי שהיה עד תביעה ומעסיקה הקודם של הנאשמת. הלה סיפר שהנאשמת טיפלה בהוריו בנאמנות ומסירות רבים ללא כל בעיות. לדבריו, הוא ליווה את הנאשמת במהלך התקופה בה הועסקה אצל המנוחה והיה עד למצבה הנפשי הקשה עקב התחושה שזרקו אותה לכלבים ואיש אינו דואג לה. הוא ביקש כי תופעל בעניינה מידת הרחמים לאור נסיבותיה האישיות.

גם בהתייחס לנאשם הורחב הדיבור על נסיבותיו האישיות, על היותו אדם נורמטיבי, איש משטרה לשעבר, אשר לאורך חייו מילא תפקידים חשובים ואחראיים ותמיד זכה להערכה, כמשתקף במסמכים ענ/1. לדברי ב"כ הנאשם המקרה הנוכחי אינו מאפיין את אורחותיו ואת התנהלותו והוא מביע עליו צער.

מאז המקרה הנאשם אינו עובד ומתקיים מפנסיה של המשטרה. הנאשם הוא אדם לא צעיר שסובל מבעיות בריאות שונות כמפורט בענ/2, בעיות שהחריפו כתוצאה מהמתח שבו היה נתון בשל ניהול ההליך הפלילי. כמו כן הנאשם תומך ומסייע לאביו הזקן והחולה שלקח בצורה קשה את העובדה שהוא נאשם בפלילים.