מ.י. פרקליטות מחוז ירושלים נ' חאמדאן

גזר דין

הנאשם, כבן 42, הורשע על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן, בעבירה של חבלה חמורה בחבורה, בניגוד לסעיפים 335 + 333 לחוק העונשין התשל"ז – 1977.

כפי שפורט בכתב האישום המתוקן, קודם לביצוע העבירה הנוכחית, התרחש אירוע בין הנאשם למתלונן ובסופו, איים הנאשם על המתלונן, "כי הם עוד ייפגשו".

הנאשם הודה, כי ימים ספורים לאחר מכן, כאשר פסע המתלונן בחצות הלילה בסמוך לביתו, עצר לפתע הרכב ממנו יצאו הנאשם וארבעה אחרים. אחד מן האחרים דקר את המתלונן באמצעות סכין בידו, ברגלו, במותנו ובראשו ובעקבות דקירות אלה, נפל המתלונן על הכביש. הנאשם הודה, כי הוא והאחרים היכו את המתלונן באמצעות מטילי ברזל בכל חלקי גופו וכי כתוצאה מהדקירות ומהמכות, נגרמו למתלונן חתך בקרקפת, חתך באורך 10 ס"מ בקדמת הברך, שבר במפרק הברך, קרע במניסקוס, חתך באורך 3 ס"מ במפרק יד ימין, חתך במותן ימין וכן שטפי דם בכל חלקי גופו.

כתוצאה מפגיעות אלו, נתפרו פצעיו של המתלונן, הוא נותח בהרדמה כללית והוחדרו לגופו מסמרים. המתלונן היה מאושפז למעלה מ-10 ימים.

כאמור, ביום 31.5.2011, הודיעו הצדדים, כי הגיעו להסדר טיעון.

התביעה הסבירה, כי "יש בעיות ראייתיות לא מעטות וקושי לא מועט בהבאת עדים". בהתאם להסדר הטיעון, הודה הנאשם בכתב האישום המתוקן. התביעה עתרה לעונש מאסר בפועל של 13 חודשים וכן מאסר על תנאי ואילו ההגנה טענה לעונש של שלושה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. בנוסף, הוסכם, כי יוגש תסקיר מטעם שירות המבחן.

בתסקיר הראשון, לא ניתנה המלצה בעניינו של הנאשם.

בתסקיר נוסף שהוגש, הכחיש הנאשם מעורבות באירוע התקיפה ולפיכך, בישיבת יום 6.2.1011, הבהרתי סוגיה זו ובסופו של דבר, הודיעו הן הנאשם והן בא כוחו, כי הנאשם אינו חוזר בו מהודאתו בכתב האישום המתוקן, לפיה ביצע עבירה של חבלה חמורה בחבורה, אך הודגש, כי לא הנאשם הוא שדקר את המתלונן באמצעות סכין.

לאחר שנקודה זו הובהרה, נעתרתי פעם נוספת לבקשת ב"כ הנאשם והוריתי על הגשת תסקיר משלים.

בתסקיר המסכם שהוגש לדיון שנקבע ליום 6.3.2011, נמנע, שירות המבחן מהמלצה, על רקע העובדה שהנאשם שלל צורך בהתערבות טיפולית ולנוכח הפערים בין תיאורו של הנאשם לבין חומרת העבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן.

יצוין, כי לדיון שנקבע ליום 24.3.2011, התייצבו גם המתלונן ואביו, אשר ביקשו להציג מסמכים ולהביע את עמדתם על התנגדותם להסדר הטיעון. בהתאם לכך, הפניתי את המתלונן למשרדי הפרקליטות להבהרת עמדתו.

ביום 31.3.2011, בשלב הטיעונים לעונש, העיד המתלונן, כי היה מאושפז 11 יום וכי עבר ניתוחים. הוצגו בפני מסמכים רפואיים לפיהם, בין היתר, נקבעה למתלונן דרגת נכות של 100% לתקופה של שלושה חודשים (ת/1).

הן המתלונן והן אביו העידו באותו מעמד, כי נערכה סולחה בין הצדדים וכי הם קיבלו מהנאשם פיצוי בסך 55,000 ₪.

הן המתלונן והן אביו ביקשו הפעם שלא לשלוח את הנאשם למאסר.

יצוין, כי הטיעונים לעונש בתיק זה התארכו מעל ומעבר למקובל ובית המשפט נאלץ לדחות את הדיון לא פחות משבע פעמים בשל אי הופעת הנאשם.

מתברר, כי חרף הניסיונות שעשו הנאשם ובא כוחו לאפשר את כניסת הנאשם לתחומי מדינת ישראל לצורך דיון בגזר דינו, לא הותר לנאשם להיכנס.

לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי ב"כ הנאשם הציג ראיות לכך, כי אכן הוגשו מספר בקשות על ידי הנאשם לשם כניסתו לישראל ולהתייצבותו לדיונים, אך בקשותיו נדחו.

יצוין, כי גם ניסיונותיה של הפרקליטות לפעול בנושא, עלו בתוהו ובישיבת יום 17.7.2011, ביקש ב"כ המאשימה, תקופה נוספת כדי להסדיר את כניסתו של הנאשם לתחומי מדינת ישראל.