מ.י. פרקליטות מחוז ירושלים נ' חאמד ואח'

גזר דין

הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בניגוד לסעיף 329(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז – 1977.

כפי שפורט בהכרעת הדין, הגיע המתלונן אל עסקו הפרטי וניסה לפתוח את דלתות המקום, אך לא הצליח משום שבמנעולים היו חתיכות עץ. למקום הגיעו לפתע הנאשמים יחד עם אחרים כשהם רעולי פנים ותקפו את המתלונן כשבידם סכינים ואלות. הנאשם 1 חבט בחוזקה בראשו של המתלונן באמצעות אלה, אשר נשברה על ראשו של המתלונן. נאשם 2 דקר את המתלונן בסכין.

כתוצאה ממעשי הנאשמים נגרמו למתלונן שתי דקירות ברגל שמאל, דקירה באמה השמאלית וכן נגרמה לו חבלה בראשו.

בטרם הטיעונים לעונש, הוגשו תסקירים מטעם שירות המבחן וזאת, גם בשים לב לעובדה, כי הנאשם מס' 1 היה מתחת לגיל 21 בעת ביצוע העבירה.

אשר לנאשם מס' 1, ציין שירות המבחן, כי הנאשם הינו כבן 20, והוא שוהה במעצר בית ועובד בשעות הלילה במאפיה שבבעלות בני משפחתו ובפיקוח אביו. שירות המבחן ציין, כי לא התרשם מקיומם של דפוסים אלימים מושרשים.

בסיומו של תסקיר, נמנע שירות המבחן מהמלצה בעניינו של נאשם מס' 1, אך, ציין, כי למול חומרת העבירה, יש להביא בחשבון בשיקולי הענישה את גילו הצעיר ואת העובדה שמדובר בעבירה ראשונה.

אשר לנאשם מס' 2, ציין שירות המבחן, כי הנאשם הינו כבן 31 נשוי ואב לארבעה ילדים, העובד גם הוא במאפיה משפחתית (ביתר הזמן הוא נתון במעצר בית).

בסיומו של תסקיר, נמנע שירות המבחן מהמלצה.

התביעה ביקשה להטיל על הנאשמים מאסר בפועל לתקופה משמעותית, מאסר על תנאי וכן פיצוי למתלונן שנפגע באירוע.

התביעה ציינה את הנסיבות החמורות של האירוע האלים, אשר תוכנן בקפידה באישון לילה, כאשר הנאשמים מגיעים רעולי פנים כשבאמתחתם סכינים ואלה.

ב"כ הנאשמים ציין את העובדה, שלנאשמים אין הרשעות קודמות וכי נהלו אורח חיים תקין.

ב"כ הנאשמים העלה טענה מעניינת בשים לב לכתב האישום שהוגש נגד המתלונן עצמו בבית משפט השלום בירושלים, שם הגיע הנאשם להסדר טיעון במסגרתו הוטלו עליו שישה חודשי מאסר אשר רוצו בעבודות שירות.

בהתאם לגזר הדין בעניינו של המתלונן, הגיע המתלונן כשהוא מצויד בסכין מטבח גדולה בלהב של 30 ס"מ ודקר את הנאשמים.

בהכרעת הדין דחיתי את בקשת ב"כ הנאשמים לזכות את הנאשמים מחמת טענת הגנה מן הצדק, אך ב"כ הנאשמים חזר והעלה טענה זו, אם כי בצורה שונה, בטיעוניו לעונש.

לטענתו, מדובר בכרסום העקרון של אחידות בענישה, שכן, נגד המתלונן הוגש כתב אישום לבית המשפט השלום, למרות שנסיבות האירוע דומות למקרה דנן, ובעניינו של המתלונן, כך טען, הסכימה התביעה להגיע להסדר טיעון המקל עם המתלונן.

כאמור, דחיתי את טענת ההגנה מן הצדק בעת הכרעת הדין וזאת לאחר שקבעתי, כי טענה זו מתקבלת רק במקרים חריגים, וכי שני המקרים שונים (גם סעיפי האישום היו שונים).

יחד עם זאת, נראה לי, כי אין להתעלם מגזר הדין המקל שהוטל על המתלונן בבית המשפט השלום, הגם, שגובש במסגרת הסדר טיעון.

כמו כן, אני מביא בחשבון את התקופה בה היו הנאשמים במעצר בית מלא מיום 8.2.2010 עד יום 9.8.2010, מועד בו הותר להם לצאת לעבודה, ואת העובדה, כי מדובר במאסר ראשון.

כרגיל בטיעונים לעונש, הגיש כל צד פסיקה התומכת, לטענתו, לעניין העונש ואולם, כידוע, כל מקרה יש לדון לפי נסיבותיו.