מ.י. פרקליטות מחוז ירושלים נ' אבו סנינה אלזרו

גזר דין

1.הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בשתי עבירות: תקיפת קטין או חסר ישע וגרימת חבלה חמורה על ידי אחראי, עבירה לפי סעיף 368ב(ב) סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977; וכניסה ושהייה בישראל שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

2.הנאשמת, ילידת נובמבר 1984, הנה תושבת השטחים. בזמנים הרלוונטיים לענייננו לא היה בידה היתר כניסה לישראל. בשנת 2007 נישאה הנאשמת לעמאד אבו סנינה, תושב ירושלים, ועברה להתגורר עמו ועם ילדיו מנישואיו הקודמים בביתו שבסילוואן. אחת מאותם ילדים היא ס', ילידת דצמבר 2004, הסובלת מהגבלה מוטורית מינורית ומהגבלה תקשורתית. לפי האמור בכתב האישום, בו הודתה והורשעה הנאשמת, ביום 2.4.09 בבוקר, בבית המשפחה שבסילוואן, הכינה הנאשמת את ס' לקראת יציאה לגן, וביקשה מס' שתמתין לרכב אשר היה אמור להסיע אותה לגן. כעבור זמן גילתה הנאשמת כי ס' לא עשתה כן וכי היא שוכבת במיטה. הנאשמת שאלה את ס' מדוע לא הלכה לגן, אך ס' לא ענתה. בתגובה הפילה הנאשמת את ס' על הרצפה, ובהיותה על הרצפה בעטה בגופה. כתוצאה מכך נגרם לס' קרע דרגה 4 בכבד. בעת הגשת כתב האישום הייתה ס' מאושפזת במחלקת טיפול נמרץ ילדים בבית החולים הדסה הר הצופים.

3.הנאשמת נעצרה ביום האירוע (2.4.09) ושהתה בבית המעצר למעלה מחודש, עד ליום 5.5.09. במועד זה שוחררה למעצר בית מלא בבית אחי בעלה בנצרת, שם שהתה עד נובמבר 2009. מאז מצויה הנאשמת במעצר בית בעטרות שליד ירושלים. סך הכול שוהה הנאשמת במעצר בית מלא זה קרוב לעשרה חודשים. תסקיר קצינת המבחן שהוגש מתאר את נסיבותיה האישיות והמשפחתיות של הנאשמת. הנאשמת, בת 25, הנה בת למשפחה מוסלמית ערבית המתגוררת בחברון. אין לה כל עבר פלילי. הנאשמת הנה השלישית מבין שמונת הילדים של הוריה. היא גדלה במשפחה מסורתית שמרנית, המנהלת אורח חיים תקני ונורמטיבי. לאחר חמש שנות לימוד הוצאה מבית הספר בשל הישגים נמוכים. לפני שנתיים נישאה לבעלה, תושב ירושלים בן 37, ועברה לגור עמו בביתו בלא אישורי שהייה בישראל. לבעל חמש בנות מנישואיו הקודמים (בגילאים שנתיים עד 10 שנים), והנאשמת טיפלה בהן. לדברי הנאשמת, הטיפול בבנות דרש ממנה השקעת אנרגיה ומאמצים מרובים. היא טיפלה בבנות ודאגה להן ברצון מלא ובאהבה. הבנות החזירו לה אהבה, ונוצר בינה לבינן קשר טוב וחזק. לפני שנה וארבעה חודשים נולד לה ולבעלה ילד משותף. הבעל מסר לקצינת המבחן כי בתחילה הופתע וכעס מאד על התנהגות הנאשמת נשוא כתב האישום, אך בחלוף זמן הבין כי היא לא התכוונה לפגוע בבתו וכי הגורם להתנהגותה היה הקושי הגדול שלה בהתמודדות עם התפקיד שהוטל עליה לטפל לבדה בחמש בנותיו, ללא כל סיוע ממנו וממשפחתו, ותוך התעלמות שלו מצרכיה ומרצונותיה לחלוק עמו חיים משותפים ולא רק לשמש מטפלת לבנותיו. עוד נאמר בתסקיר כי הנאשמת קיבלה אחריות מלאה למעשה והביעה בושה, צער וחרטה כנים. לדבריה, ביום האירוע נמצאה במצב רגשי ירוד, חסרת כוחות, ובתחושת בדידות חזקה. מיד לאחר שפגעה בילדה הבינה את חומרת המעשה ופרצה בבכי. קצינת המבחן התרשמה כי הנאשמת מגלה אמפטיה לילדה הנפגעת, ומצויה במצוקה רגשית קשה עקב פגיעתה בה. דפוסי החשיבה שלה פשוטים וקונקרטיים, התנהגותה בלתי-בשלה וילדותית, ערכה העצמי הנמוך, והיא חסרת מיומנויות חברתיות בסיסיות. העבירה שביצעה נובעת ממצוקה רגשית ומחוסר יכולת לתת ביטוי הולם לתחושות הכעס והתסכול שהצטברו אצל הנאשמת. עם זאת, הנאשמת הנה בעלת מוטיבציה, רצון וכוחות לניהול אורח חיים תקין, ואין לה ערכים ודפוסי התנהגות עבריניים. תקופת שהותה בבית המעצר, ולאחר מכן במעצר בית מלא בנצרת, הרחק מבעלה ומבנותיו הגרים בירושלים, הייתה קשה מאד עבורה, ולדעת קצינת המבחן הותירה בה רושם אפקטיבי. לאור כל הנתונים הללו, והערכת קצינת המבחן כי ההשלכות של שליחת הנאשמת למאסר בפועל עלולות להיות מזיקות וחמורות, המלצת התסקיר הנה להימנע מכך ולהסתפק באמצעים עונשיים מתונים יותר.

4.בהתאם לבקשת הנאשמת, הגיש הממונה על עבודות שירות חוות דעת בעניינה. הממונה מצא את הנאשמת מתאימה לריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות בבית אבות בירושלים, אך התנה את הצבתה בעבודות אלו בהצגת היתר שהייה בישראל למשך כל תקופת המאסר. בהתאם להנחיית פרקליט המדינה מס' 9.11, במקרה כזה על הפרקליטות לבחון עם רשויות הביטחון את עמדתן בנדון. הפרקליטות בדקה והודיעה לבית המשפט כי לא קיימת מניעה ביטחונית לשהייתה של הנאשמת בישראל.

5.למרות זאת מתנגדת הפרקליטות להטלת עבודות שירות על הנאשמת, וטוענת כי יש להטיל עליה עונש מאסר לריצוי בפועל וכן מאסר על-תנאי. המאשימה עומדת על החומרה הרבה במעשה התקיפה של הנאשמת, הן מבחינת נסיבותיו והן מבחינת תוצאתו. מבחינת הנסיבות, הנאשמת שימשה אם חורגת לילדה ס', וככזו אמורה הייתה למלא את דמותה ואת מקומה של אמה הביולוגית. הורה אמור לשמור על שלום ילדו ולדעת כיצד להגיב גם על התנהגות בלתי-הולמת של הילד. לא כל שכן שאסור להורה מבוגר להתנפל במכות ובבעיטות על ילדו הקטן ללא כל סיבה, כפי שארע במקרה הנוכחי, בו הנאשמת תקפה קשות את ס' רק מפני שהילדה, בת ארבע שנים ו-3 חודשים, לא ענתה לשאלתה מדוע לא הלכה לגן. מבחינת התוצאה, גרמה תקיפתה של הנאשמת לקרע דרגה 4 בכבד, שהנו קרע בדרגת חומרה גבוהה. בנסיבות האלה סבורה המאשימה כי רק עונש של מאסר בפועל ייתן ביטוי הולם לשיקולים של הבעת סלידה מהמעשה, מתן גמול הולם עליו, הרתעת הנאשמת ואחרים שכמותה, והבטחת שלומה של ס' שלא תיפגע שוב על ידי הנאשמת. המאשימה מוסיפה וטוענת כי משמעותה של גזירת עבודות שירות הנה שיבתה המיידית של הנאשמת לבית מגוריה של ס'. כמו כן, יהיה בעבודות שירות כדי להיטיב את מצבה של הנאשמת כשוהה בלתי-חוקית בישראל, הגם שלא פעלה להסדרת מעמדה בדרך של בקשה לאיחוד משפחות.

6.מטעם הנאשמת העידו לעניין העונש שלושה עדים: בעלה, אחיו של בעלה, ובתו בת השמונה ו-10 חודשים של הבעל. העדים תיארו את יחסה הטוב של הנאשמת אל בנותיו של הבעל, את הגעגועים של הבנות אל הנאשמת בעת ששהתה במעצר בית, ואת רצון הבנות שהנאשמת – אותה ביקרו באופן סדיר בתקופת מעצר הבית – תחזור לבית המשפחה. בעלה של הנאשמת העיד כי הילדה ס' חזרה ללימודים חודש וחצי לאחר אירוע התקיפה, וכי כיום מצבה טוב והיא מתקדמת בלימודים.

7.הנאשמת מבקשת מבית המשפט לאמץ את המלצת שירות המבחן, להימנע משליחתה למאסר בפועל, ולהסתפק בעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. הנאשמת מדגישה את הנסיבות שהובילו אותה לביצוע העבירה: בהיותה בת 23 בלבד, ובלא שהתנסתה במערכת יחסים קודמת עם גבר, נאלצה להיכנס בבת אחת לתפקיד של אישה ושל אמא חורגת לחמש בנות. הנאשמת קיבלה על עצמה את עול התפקיד ומילאה אותו על הצד הטוב ביותר, דבר שהוביל את פקידת הסעד להמליץ על הותרת משמורת הבנות בידי הבעל בסיוע הנאשמת. הנאשמת לא התנפלה על ס' סתם כך, אלא משגילתה שהילדה חזרה בבוקר לישון לאחר שרחצה, הלבישה והאכילה אותה כדי שתהיה מוכנה לצאת להסעה לגן. הנאשמת בעטה בילדה בעיטה אחת בלבד, לא העלה על דעתה כי הבעיטה תגרום למה שגרמה, ומשנוכחה מיד לאחר מעשה במצבה של הילדה הזעיקה את העזרה הרפואית. הנאשמת הודתה במעשה עוד במשטרה למרות העדר עדי ראייה לאירוע, לקחה אחריות מהרגע הראשון, ולא הפסיקה בחקירתה להכות על חטא ולבכות. מדובר באירוע נקודתי שאינו מאפיין כלל את התנהלותה של הנאשמת עם הבנות. חוויית המעצר הייתה קשה מנשוא עבורה. ס' לא נזקקה בבית החולים לטיפול משמעותי, קיבלה טיפול תרופתי בלבד, שוחררה לאחר ימי אשפוז ספורים, ובחלוף זמן לא רב חזרה לשגרה. לטענת הנאשמת, מאסר בפועל יפגע קשות בבנה התינוק, שהמשיך להימצא בחזקתה בכל תקופת מעצר הבית, וכן בבנותיו של בעלה ששמרו עמה על קשר רצוף במהלך תקופה זו, בהתאם להחלטת בית המשפט העליון בערר אותו הגישה על תנאי שחרורה, לפיה הותר לבנות להיפגש עמה במקום מעצר הבית לשם המשך שלמות התא המשפחתי.

8.מלאכת גזירת העונש במקרה זה אינה קלה. מצד אחד, הנאשמת נקטה באלימות כלפי בתה החורגת, תוך הפרה בוטה של חובתה להגן עליה ולהבטיח את שלומה ובטחונה. פסיקת בתי המשפט עמדה לא אחת על חומרתם המיוחדת של מעשי אלימות בתוך המשפחה, ובפרט נגד קטינים חסרי ישע בתוך המשפחה, ועל היות מעשים אלה מנוגדים לטבע העולם ולתחושות אנושיות בסיסיות (ראו למשל ע"פ 30/04 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 30.3.04; ע"פ 10571/07 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 6.2.08). חומרה כפולה מצויה בתוצאה הקשה שגרמה לס' הבעיטה של הנאשמת, בדמות קרע דרגה 4 בכבד שהצריך את אשפוזה. שהייתה הבלתי-חוקית של הנאשמת בישראל במשך תקופה ארוכה, ודאי שאינה מיטיבה עמה. מן הצד השני, אין מדובר בהתנהגות חוזרת על עצמה של הנאשמת, אלא באירוע נקודתי וחד-פעמי של בעיטה אחת (לכל הפחות ניסוחו של כתב האישום מאפשר לנאשמת ליהנות מהספק שאכן דובר בבעיטה אחת), שלפי הראיות אינו מייצג את התנהלותה בדרך כלל של הנאשמת כלפי בנותיו של בעלה. לפי מה שנמסר לבית המשפט, הנאשמת השקיעה כוחות ניכרים בטיפול בחמש בנות אלה על אף שאין הן בנותיה, והשקעה זאת נשאה פירות והתבטאה בשיפור בתפקוד הבנות עם כניסת הנאשמת לחייהן. למרבה הצער, לא שלטה הנאשמת בעצמה ברגע של משבר וכעס, ועל כך צריכה היא להיענש. עדיין אין להתעלם ממכלול הקשר שבין הנאשמת לבין הבנות, ומהעובדה שבהיותה בת 23 שנה בלבד הוטלה על הנאשמת בבת אחת משימה של גידול חמש בנות שאין היא אמם, בלא קבלת תמיכה פיזית ורגשית מבעלה החדש, אבי הבנות. הנאשמת לא הואשמה בגרימת החבלה בכוונה; הפגיעה הייתה באיבר פנימי; ואין בפי המאשימה טענה כי הנאשמת כיוונה את הבעיטה לאיבר זה. הנאשמת הודתה במעשה באופן מיידי, והביעה צער וחרטה כנים ועמוקים. לפי התרשמות שירות המבחן, אישיותה חיובית ואין היא לוקה בדפוסי חשיבה או התנהגות עבריניים. עברה הפלילי נקי מרבב. הנאשמת שהתה למעלה מחודש בבית המעצר, במנותק מבנה הפעוט, ולאחר מכן, קרוב לעשרה חודשים במעצר בית מלא, מרבית הזמן בצפון הארץ בריחוק ממשפחתה. לדעת קצינת המבחן, אמצעים אלה הותירו בנאשמת רושם מרסן של ממש. ההלם של הנאשמת מתוצאות המעשה, והמצפון שאינו חדל לייסר אותה מאז, נושאים אף הם כשלעצמם משמעויות של גמול ושל הרתעה. הילדה הנפגעת שוחררה מבית החולים (מספר ימים לאחר הגשת כתב האישום) במצב כללי טוב וללא צורך בהמשך טיפול (כאמור בתעודת סיכום המחלה – ת/1).

9.לאחר שהעמדתי את כל השיקולים הללו ואיזנתי ביניהם, ובשים לב לפגיעה המשמעותית הצפויה בבנה בן השנה וארבעה חודשים של הנאשמת אם ייגזר עליה עונש מאסר בפועל והיא תיאלץ להיפרד ממנו בתקופת שהותה בבית הסוהר, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן יהיה להשיג את תכליות הענישה בדבר גמול והרתעה בד בבד עם התחשבות בצרכי השיקום וביתר השיקולים לקולא, בדרך של הטלת עונש מאסר של שישה חודשים שיהיה ניתן לריצוי בעבודות שירות בהתאם לחוות דעת הממונה. זאת כפוף לכך ובתנאי שהנאשמת תעמוד בתנאי שקבע הממונה ותקבל היתר כניסה ושהייה בישראל למשך כל תקופת המאסר. נזכיר כי לפי הבדיקה שערכה הפרקליטות, לא קיימת מניעה ביטחונית לשהייתה של הנאשמת בישראל.

אמנם הנאשמת לא פעלה עד כה להסדרת מעמדה בישראל. אולם לנוכח הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, ובשים לב לגילה של הנאשמת, הסדרת המעמד לא הייתה אפשרית. לעומת זאת, סעיף 3ב לחוק הנזכר מאפשר לנאשמת לקבל היתר שהיה בישראל למטרה זמנית לתקופה של עד שישה חודשים.

על חששה של המאשימה מפני שיבתה המיידית של הנאשמת לבית מגוריה של ס', יש להשיב בשניים: ראשית, הקשר בין הנאשמת לבין ס' לא נותק גם בתקופה שקדמה למתן גזר הדין, לנוכח החלטת בית המשפט העליון בבש"פ 4284/09 מיום 25.509 להתיר לבנותיו של הבעל להגיע עם אביהן לבקר את הנאשמת במקום מעצר הבית. שנית, גם אם היה מוטל על הנאשמת עונש מאסר בפועל, הרי לאחר סיומו לא הייתה מניעה לשיבתה לבית בעלה בו מתגוררת ס'. מאחר שכתב האישום הוגש לפני קרוב לשנה, ביום 8.4.09, ומאחר שלא המאשימה היא זו שעיכבה את סיום ההליך, הרי אילו היה מוטל על הנאשמת – כבקשת המאשימה – עונש של מאסר בפועל סמוך לאחר הגשת כתב האישום, ייתכן בהחלט מצב בו בזמן הקרוב היא הייתה שבה לבית בעלה לאחר סיום ריצוי העונש. מבחינת האינטרס של הרחקת הנאשמת מבית המשפחה, אין הבדל באם ההרחקה הנה בשל מעצר או מאסר; והרי הרחקה בשל מעצר מתקיימת זה 11 חודשים.

10.סוף דבר שאני דן את הנאשמת לעונשים הבאים:

א.מאסר בפועל למשך שישה חודשים. הנאשמת תוכל לרצות את עונש המאסר בדרך של עבודות שירות בבית האבות "סן סימון נווה הורים" בירושלים או בבית האבות "עידן הזהב" בירושלים, בימים ובשעות המפורטים בחוות דעת הממונה מיום 4.2.10, בתנאי שתציג בפני הממונה היתר כניסה לישראל ושהייה בה למשך כל תקופת המאסר. היה ותציג הנאשמת את ההיתר עד ליום 11.4.10, כי אז יחלו עבודות השירות במועד זה, ויהיה על הנאשמת להתייצב עד השעה 10:00 לקליטה והצבה במפקדת מחוז דרום ליד כלא באר-שבע. היה ולא תציג הנאשמת את ההיתר עד ליום 11.4.10 כי אז יהיה עליה להתייצב לריצוי עונש המאסר ביום זה עד השעה 10:00 בתחנת המשטרה במגרש הרוסים.

ב.מאסר על תנאי למשך שבעה חודשים, אותו לא תשא הנאשמת אלא אם כן תעבור תוך שלוש שנים מהיום עבירת אלימות מסוג פשע.

ג.תנאי השחרור שהוטלו על הנאשמת בב"ש 8535/09 יוסיפו לעמוד בתוקף עד לתחילת ריצוי עונש המאסר לפי אחת החלופות שבסעיף א'.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.

המזכירות תמציא העתק גזר הדין לממונה על עבודות שירות ולשירות המבחן.

ניתן היום, י"ד באדר תש"ע (28 בפברואר 2010), במעמד ב"כ הצדדים, הנאשמת ומתורגמנית לערבית.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: