מ.י. פרקליטות מחוז חיפה-פלילי נ' פקדה ואח'

החלטה

לנאשם מס' 1

הנאשם הודה בכתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של סיוע לתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיפים 380 + 382 (א) + 31 לחוק העונשין התשל"ז – 1977.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן הנאשם, עת שהיה שוטר מג"ב, ביום 5.3.05 בשעות הבוקר במסגרת פעילות שוטפת הגיע ביחד עם הנאשם מס' 2, שהיה מפקד הצוות, ביחד עם שוטרים אחרים למוסך בבקה אל שרקיה. הנאשמים עם חלק מהשוטרים האחרים נכנסו למוסך, ושם תקף הנאשם 2 באופן חמור וקשה את המתלונן בעל המוסך. במהלך האירוע, שארך כשעתיים, הנאשם 1 אבטח את נאשם 2 בעצם נוכחותו באמצעות הנשק שבידו, שהיה מכוון אל המתלונן ואל נוכחים אחרים במקום. לפיכך הנאשם במעשיו הנ"ל סייע לנאשם 2 בעצם נוכחותו במקום, כמצוין בעובדה מס' 15 לכתב האישום המתוקן.

לאחר שהנאשם הודה בכתב האישום המתוקן הנ"ל, מבקש בא כוחו מביהמ"ש שלא להרשיעו; ואילו ב"כ המאשימה מבקשת להרשיעו.

הצדדים טענו בכתב לענין זה, ובפניי גם תסקיר קצין מבחן.

ב"כ הנאשם בטיעוניו בכתב מתמקד בכך שנסיבות כתב האישום לאחר תיקונו הינן קלות, שכן הסיוע המיוחס הוא בעצם נוכחותו של הנאשם באירוע, במסגרת פעילותו הראשונה בסיור בשטח בנוי; באירוע נכח לפחות שוטר נוסף שלא הוגש נגדו כתב אישום והדבר עולה כדי אפליה; הנאשם הופתע מהתנהגותו האלימה של מפקדו (הנאשם מס' 2), נבהל, ועקב מאפיינים באישיותו לא עשה מעשה להפסיק את התנהגותו האלימה; הנאשם לאחר שסולק ממג"ב משרת כיום בצה"ל בשירות קבע והרשעתו יש בה כדי לגרום לפגיעה בעיסוקו זה, שכן הוא יפוטר מהצבא, מקום בו הוא מבצע את עבודתו נאמנה לשביעות רצון מפקדיו ואף מעבר לכך, שכן זכה בהצטיינות יותר מפעם אחת.

ב"כ המאשימה בטיעוניה בכתב אינה מקבלת שמדובר בעבירה שנסיבותיה קלות; דוחה את טענת האפליה בציינה שאילו היו ראיות כנגד שוטר אחר שהוא חלק מהצוות, היה מוגש נגדו כתב אישום; הנאשם היה צריך להעיר למפקדו, הנאשם 2; ובנוסף אין לקבל את הטיעון שהרשעה תביא אוטומטית לפיטורי הנאשם מהצבא. היא מפנה לענין זה לפקודות צה"ל.

לגישתה אי הרשעת הנאשם בעבירה בה הודה יתן מסר שלילי לכל, על כך שבתי המשפט סלחניים כלפי התנהגות אלימה של חיילים, ועל כן יש להעדיף את האינטרס הציבורי .

מן הידועות הוא שלביהמ"ש הסמכות שלא להרשיע נאשם בגיר, הגם שהכלל הוא שלאחר שנאשם מודה בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ביהמ"ש ירשיעו לאור עקרון השוויון ומתוך הצורך להוקיע ולהרתיע את הרבים.

בנסיבות חריגות על פי הקריטריונים שנקבעו בהלכת כתב (ע"פ 2083/96) לביהמ"ש הסמכות החריגה שלא להרשיע נאשם, כאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה .

כפי שנקבע שם "המנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

(ראה גם ע"פ 9262/03 פלוני נ' מ"י).

דהיינו יש לבחון מהו הנזק שעלול להגרם לנאשם מחמת ההרשעה, והאם מאפשר סוג העבירה לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באינטרס הציבורי.

לפיכך יש להתייחס ראשית לעבירה המיוחסת לנאשם ולנסיבותיה.

מקבלת אני שעבירות אלימות של חיילים ושוטרים כלפי אזרחים בכלל ותושבי הרשות הפלסטינאית בפרט הינן עבירות הנושאות חומרה יתרה, ויש להן היבטים שונים ומורכבים כולל האופן בו מצטיירת מדינת ישראל בעולם; ואל לו לביהמ"ש להיות סלחני כלפי מי שמבצע עבירות אלה, כך שיועבר המסר השגוי שביהמ"ש אינו מתייחס בחומרה למבצעי עבירות אלה.

לפיכך האינטרס הציבורי מחייב בפן העקרוני להרשיע חייל או שוטר שמודה בעבירות אלימות כלפי תושב שטחים וגם להענישו בחומרה.

אלא, שבעניינו, לא ניתן להתעלם מכך שהחלק המיוחס לנאשם 1, בניגוד גמור לנאשם 2, הוא הנוכחות שלו במקום, כשהוא מחזיק נשק, בעוד מפקדו הנאשם 2 מבצע עבירות אלימות קשות כלפי המתלונן. אכן האירוע ארך שעתיים, ואכן הנאשם לא עשה מעשה על מנת להפסיק את האלימות, ואפילו לא העיר למפקדו. לענין זה הגם שמן הראוי היה ואפילו מחויב היה שהנאשם יעשה מעשה באירוע שארך שעתיים, אזי עדיין לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בנאשם צעיר שזה לו האירוע הראשון מסוגו; הוא הופתע לחלוטין מהתנהגותו של מפקדו, נבהל, וכמצויין בתסקיר שירות המבחן ברקע עומדים מאפייני אישיותו הצייתניים והקושי שלו לסרב לעמדת סמכות – דפוסים אותם רכש בבית הוריו. נסיבות אלה יש לראות לקולא על רקע העובדה שמיוחסת לנאשם רק הנוכחות במקום ולא מעבר לכך.

אני מתקשה לקבל את עמדת המאשימה באשר לטענת האפליה. על פי האמור בכתב האישום המתוקן, אין מחלוקת שלפחות עוד שוטר אחד נכח באירוע מלבד הנאשמים, ואולי אפילו יותר משוטר אחד. אלה נכחו במקום ככל הנראה לפחות כפי שנכח הנאשם, ואם כך, לא ברור מדוע המאשימה לא הציגה בטיעוניה עובדות שיש בהן לתמוך בטיעונה שאין אפליה בעניננו, והיא בחרה רק באמירה כללית שלו היו ראיות המאשימה היתה מעמידה לדין. אין באפשרותי לקבל טיעון כוללני זה הנוגד במידה מסוימת את הנאמר בכתב האישום המתוקן, ולפיכך מוכנה אני ליתן משקל לטיעון של ב"כ הנאשם שבנסיבות שבפניי די שהנאשם הועמד לדין - הוגש נגדו כתב אישום, והוא הודה בו; בנסיבות שיתכן ומלכתחילה לו כך היתה מתייחסת המאשימה גם אליו, לא היה מוגש נגדו כתב אישום. הספק לענין זה עומד לזכותו של הנאשם.

דהיינו בנסיבות המיוחסות לנאשם בכתב האישום המתוקן מוכנה אני לראות נסיבות במדרג הנמוך מבחינת החומרה, והכל על רקע אישיותו של הנאשם.