מ.י. פרקליטות מחוז חיפה-פלילי נ' חאזן

גזר דין

הנאשם הורשע, לאחר שמיעת פרשות התביעה וההגנה, בגרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. לפי המתואר בעובדות כתב האישום, הרי שביום 14/2/06 בשעה 13:00, עת ביצע מר מוסא סמיר ז"ל ( להלן – "המנוח" ) עבודות חיפוי אבן בביתו של הנאשם, ובהיותו על גג הבית, נפל המנוח אל רצפת קומת הקרקע, דרך פתח שבתקרת גג הבית, שלא היה מגודר או מכוסה. רשלנותו של הנאשם, אשר גרמה למותו של המנוח, הינה על דרך המחדל, והתבטאה בכך שבהיותו הבעלים של הבית , המזמין את עבודות חיפוי האבן, ובהיותו " מבצע הבניה ", לפי הוראות הבטיחות בעבודה, הוא לא מינה מנהל עבודה, לא דאג לקיים אחר הוראות הבטיחות, ע"י גידור הפתח או כיסויו, ולא נקט בכל אמצעי אחר להסרת הסכנה שהייתה טמונה בהיות הפתח רחב, מתנשא לגובה של כ- 6 מטר, נמצא בזירת עבודתו של המנוח, ומבלי שיהיה מגודר או מכוסה, למניעת נפילה דרכו.

בעניינו של הנאשם הוגש תסקיר מבחן, בו מתאר שירות המבחן כי הנאשם הינו בן 36, נשוי ואב לשני ילדים קטינים, רופא שיניים במקצועו, וכי לפי מכתבי המלצה שהוגשו לעיון קצין המבחן, מאת בתי החולים בהם עסק והתמחה הנאשם ציינו הגורמים שם את מסירותו, מקצועיותו, אחריותו ואמינותו של הנאשם. הנאשם ציין בפני קצין המבחן את הצער והכאב שהוא חש עקב מותו של המנוח, אותו הכיר והעריך, אך התקשה לזהות כשל אישי בגרימת התאונה, והביע אכזבה על כי אף גורם מקצועי אחר לא הזהיר ולא התריע מפני הסכנה שהייתה במקום. שירות המבחן מתרשם כי הנאשם מנהל אורח חיים נורמטיבי, שוקד על ביצוע עבודתו ועל פרנסת משפחתו, זוכה להערכת עמיתיו לעבודה והסובבים אותו, וכי התוצאה הטראגית מעיבה על מהלך חייו והישגיו. שירות המבחן ממליץ להטיל על הנאשם עונש של עבודות של"צ ופיצוי למשפחת המנוח, ולהימנע מהרשעתו, בשל הסיכון כי הרשעה עלולה לפגוע קשות בהמשך עיסוקו כרופא.

ב"כ המאשימה, בטיעוניה לעונש, עתרה להותיר את הרשעת הנאשם על כנה. לטענתה, לא מתקיימות בעניינו של הנאשם נסיבות חריגות להימנע מהרשעה, ולכן, יש להחיל בעניינו את הכלל, לפיו, משהוכחה אשמתו של הנאשם, יורשע הוא בדין. לשיטתה, התוצאה הקטלנית שנגרמה, עקב רשלנותו של הנאשם מחייבת הרשעת הנאשם בעבירה הנ"ל, על מנת להרתיע את הרבים ולהטמיע בציבור את החובה לשמור על חיי הזולת ועל בטחונו. לטענת המאשימה, שירות המבחן לא מבסס את המלצתו, לפיה, הרשעת הנאשם עלולה לפגוע קשות בעיסוקו, ולא מפרט את המקורות עליהם נסמכת הערכה זו, ומוסיפה, כי אין כל אינדיקציה לפגיעה קשה בהמשך עיסוקו של הנאשם עקב הרשעתו בדין, מאחר ואין המדובר בעבירה שיש עמה קלון, ומאחר ורשלנותו של הנאשם לא הייתה בתחום עיסוקו, כרופא שיניים, ומכל מקום, ההסתדרות הרפואית, אשר דנה בכל מקרה ומקרה לגופו, היא שתבחן האם יש בהרשעתו של הנאשם כדי להוות מניעה מלהמשיך בעיסוק זה. ב"כ המאשימה ביקשה להשית על הנאשם מאסר על תנאי, פיצוי למשפחת המנוח ועבודות של"צ.

הסניגור, בטיעוניו לעונש, טוען כי המנוח היה אחראי על אופן ביצוע העבודות, גם בפן הבטיחותי, בהיותו הגורם המקצועי והבקיא לאופן ביצוע עבודות אלה, שאין לנאשם כל ידע ומיומנות בהן, וכי מעורבותו של הנאשם הייתה אפסית. לטענת הסניגור, המנוח היה שותף למחדל, שעה שלא גידר ולא כיסה את הפתח. הסניגור מציין את ההתרשמות החיובית של שירות המבחן מהנאשם, וטוען כי הרשעת הנאשם עלולה לפגוע קשות בעיסוקו, כרופא שיניים, משלא ניתן לצפות מה יהיו צעדיה של הסתדרות הרופאים לעניין המשך עיסוקו של הנאשם, על רקע הרשעתו בעבירת רשלנות. לגישת הסניגור, מתקיימים בעניינו של הנאשם כל המבחנים המצדיקים הימנעות מהרשעתו, לרבות עברו הנקי, חייו הנורמטיביים, חלקו הטכני במחדל, והסיכון הממשי כי עיסוקו ייפגע במידה ויורשע. הסניגור מציין עוד את המאמצים שהשקיע הנאשם להשגת תואריו ומקצועו, את הצטיינותו, ואת ההערכה לה זוכה הנאשם במקומות עבודתו. הסניגור מבקש לבטל את הרשעת הנאשם, ולהטיל עליו של"צ, כהמלצת שירות המבחן.

נסיבות ביצוע העבירה תוארו בהרחבה בהכרעת הדין. היה בנקיטת אמצעי בטיחות סביר כדי למנוע את התוצאה הקטלנית. די היה בגידור הפתח או בכיסויו כדי להסיר את הסכנה שניבטה מהפתח שבתקרת גג הבית. הסכנה לנפילת אדם אל מותו, דרך הפתח החשוף, שהתנשא לגובה של כ- 6 מטר, אל תוך חלל של שתי הקומות, הייתה חדה ובולטת לעיני כל מבקר במקום. הפתח החשוף בגג הבית היה מכשול לעיני כל, והסכנה שהייתה טמונה בהיותו חשוף, כאמור, זעקה מתוך החלל הפעור תחתיו. גידורו וכיסויו של הפתח נדרשו באופן מיידי, ובטרם תדרוך רגלו של איש על גג הבית, יהא זה פועל בניין, איש מקצוע אחר, הבעלים של הבית או כל מבקר אחר במבנה. הזנחתו של הפתח החשוף הייתה מחדל קשה. הנאשם, בהיותו הבעלים של הנכס - הבית, המזמין של עבודת המנוח, ו"מבצע העבודה", כשל במחדל זה. טעם רב יש בדברי הסניגור המלומד, לפיהם, גם המנוח, כמי שביצע את העבודות במקום, וכגורם מקצועי ובעל מיומנות וניסיון, יכול היה להסיר סכנה זו, על ידי כיסוי הפתח או נקיטת כל אמצעי זהירות אחר, משהבחין בקיומו של הפתח החשוף בתקרת הגג. יחד עם זאת, אין בכך כדי לפטור את הנאשם מאחריותו הוא, כבעלים של הבית וכמזמין העבודה ומבצעה, לפי התקנות, לדאוג לנהלי בטיחות, ולהסרת כל מקור של סכנה, המתגלה מאופן ביצוע העבודות וכן במבנה עצמו, שעה שלא מינה מנהל עבודה, שתפקידו היה לדאוג לקיים אחר הוראות הבטיחות בעבודה. מחדלו של הנאשם אינו טכני, כטענת הסניגור, אלא בבחינת כשל עמוק וקשה. מקור הסכנה – הפתח החשוף - נמצא בביתו הוא, בנכסו הפרטי, אליו הזמין את העובדים, לרבות המנוח, לבצע עבודות בנייה, ומשכך, היה עליו לדאוג כי הסביבה בה תבוצענה עבודות אלה תהא סביבה בטוחה, שאינה מסכנת חייו ושלומו של איש מהעובדים.

הכלל מורה כי, משהוכחה אשמתו של הנאשם, ירשיעו בית המשפט בדין, ואך במקרים חריגים ונדירים יימנע בית המשפט מהרשעתו, אף שאשמתו הוכחה. לעניין זה, קובע בית המשפט העליון כך:

" בפסיקתנו נקבע כי המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן

משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל

אמצעי זה רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק

הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה".

( ע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל ).

באשר למבחנים הנדרשים על מנת להימנע מהרשעת נאשם, קובע בית המשפט העליון, בהלכת תמר כתב הנ"ל, כי:

" הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים:

ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם,

ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים

על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...".

יוצא כי, על בית המשפט, בבואו להכריע בשאלה האם ניתן להימנע מהרשעת נאשם שאשמתו הוכחה, לבחון שתי שאלות, ואלה הן:

א. האם סוג העבירה, חומרתה ונסיבות המקרה אינם מאפשרים הימנעות מהרשעת הנאשם, שאם לא כן ייפגעו באופן מהותי שיקולי ענישה אחרים, שהם, הצורך בהרתעת הרבים, הוקעת מעשי העבירה וקיומה של מדיניות ענישה אחידה.

ב. האם ההרעשה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם.