מ.י. פרקליטות מחוז חיפה נ' עמר

גזר דין

הנאשם הורשע, לאחר שמיעת הראיות בתיק, בעביר ה המיוחסת לו בכתב האישום – מתן שוחד.

הנאשם, כך קבעתי בהכרעת-הדין, נתן שוחד לעובד ציבור (פקיד במשרדי מס שבח בחדרה).

כפי שניתן ללמוד ממספר התיק, המדובר בעבירה שנעברה לפני שנים רבות.

לא מזמן הורשע אותו עובד ציבור בקבלת שוחד, ודינו נגזר על ידי בית המשפט ל- 6 חודשי מאסר שהומרו לעבודות שירות.

ערעור שהוגש על ידי המדינה על קולת העונש, נדחה.

ב"כ הנאשם טוען כי בכך הוצב גבול עליון לעונש שניתן להטיל על הנאשם שבפני, ולשיטתו אותו גבול עליון הוא מחצית העונש שהוטל על עובד הציבור שקיבל את השוחד, שהרי סעיף 291 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 קובע כי: "נותן השוחד דינו כדין לוקח השוחד, אלא שהעונש הצפוי לו הוא מחצית העונש שאמור בסעיף 290" (סעיף 290 הוא העבירה של קבלת השוחד על ידי עובד הציבור).

ברור, שהחוק אינו קובע שהעונש של נותן השוחד הספציפי יהיה מחצית מהעונש שהוטל על מקבל השוחד באותו עניין, אלא הוא קובע שהעונש המקסימלי שניתן להטיל על נותן שוחד, הוא מחצית מהעונש המקסימלי שניתן להטיל על מקבל השוחד, ותו לא.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעונש הקל שהוטל על מקבל השוחד, בין השאר בשל חלוף הזמן הרב, נסיבה שהיא תקפה גם לגבי נותן השוחד – הנאשם שבפני.

בסה"כ ברור שכוונת המחוקק היא שעל נותן השוחד יוטל עונש קל מזה שהוטל על מקבל השוחד, אם כי גובה העונש הוא עניין שתלוי בנסיבותיו הספציפיות של כל נאשם ונאשם, שהרי הענישה היא אינדווידואלית.

אין להתעלם מכך שמקבל השוחד נענש גם מחוץ לבית המשפט על ידי הפסקת עבודתו, בעוד שנותן השוחד – הנאשם שבפני, איננו עובד ציבור וממילא לא הוטלה עליו סנקציה כזו.