מ.י. פרקליטות מחוז -המרכז נ' קופלמן ואח'

נוכחים:

ב"כ המאשימה – עו"ד קרן ענבר

ב"כ הנאשמת 2 – עו"ד אהוד חוטר ישי

גזר דין

הנאשמת הורשעה לאחר שמיעת ראיות בעבירות של שבועת שקר, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

הכרעת הדין מפורטת ולצורך גזירת הדין אחזור בתמצית על העובדות הרלוונטיות:

במטרה להתגבר על מצוקת הדיור, עקב גל עליה גדול בשנים 93-94 פרסם משב"ש בחודש אוקטובר 1994, נוהל "תשלום תמריצים לזירוז הבניה למגורים" (להלן: "הנוהל").

על פי הנוהל ישולמו סכומי כסף שונים ליזמים/קבלנים פרטיים אשר ישלימו בתוך פרקי זמן קצובים, שנקבעו בנוהל, בניית בנייני מגורים.

הזכאות לקבלת תמריצים נגזרת מפרק הזמן שחלף ממועד התחלת הבניה ועד למועד סיומה. מועד התחלת הבניה נחשב כמועד קבלת היתר בניה ומועד סיום הבנייה הוא מועד קבלת טופס 4.

הנוהל קובע כי, מועד הוצאת היתר בניה יחשב כמועד הוצאתו על ידי הרשות המקומית כשהוא חתום כנדרש.

לצורך קבלת התמריץ על בעל הזכות להפקיד במשב"ש עותק מהיתר הבניה ומטופס 4 ולהגיש תצהיר, מאושר ע"י עו"ד המאשר כי הבניה עבורה מבוקש התמריץ החלה רק לאחר הוצאת היתר הבניה.

הנאשמת יזמה פרויקט של 5,000 יחידות דיור בשכונת גני אביב. למעלה מ-2,100 יחידות דיור היו בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק לוד ויחידות אלה הן היחידות עליהן נסב כתב האישום, ולגביהם עמדה לכאורה הנאשמת בנוהל התמריצים. דהיינו, הגישה למשב"ש היתרי בנייה וטופסי 4 לפיהם פרק הזמן שחלף בין הוצאת ההיתר וקבלת טופס 4 עומד בדרישות הנוהל וצרפה תצהיר חתום על ידי מנהלה הרשום מר קופלמן כי הבניה החלה לאחר קבלת ההיתר. על יסוד המסמכים האמורים קבלה הנאשמת תמריצים בגובה של למעלה מ-16 מיליון ₪.

בפועל, כפי שקבעתי בהכרעת הדין, הבניה במרבית יחידות הדיור החלה לפני קבלת היתר בניה ולפיכך האמור בתצהיר שהוגש למשב"ש היה שקרי. עוד נקבע בהכרעת הדין כי כשהוצאו לנאשמת טופסי 4 היו מרבית הבניינים בלתי ראויים לאכלוס וטופסי 4 הוצאו לנאשמת בטרם עת לאור המצג שהציגה ולפיו טופסי 4 דרושים לה אף לפני השלמת המבנה באופן שהוא למגורים לצורך קדום חבור חשמל של המבנים. כפועל יוצא מהאמור קבעתי כי הנאשמת קבלה את התמריצים במרמה.

כתב האישום הוגש בתחילה נגד מר משה קופלמן מי שחתם על התצהיר השקרי ובשנת 2004 הוספה הנאשמת כנאשמת מס' 2.

ההליכים כנגד קופלמן משה עוכבו לאחר סיום פרשת הראיות ואף לאחר הגשת הסיכומים, בשל מצבו הרפואי והנאשמת שנותרה נאשמת יחידה בכתב האישום הורשעה כאמור לאחר שמיעת ראיות.

בטיעוניה לעונש עותרת המאשימה להטיל על הנאשמת קנס כספי.

באשר לגובה הקנס מבקשת המאשימה להתחשב בעובדה כי בעלת האינטרס, בקבלת כספי התמריץ, היתה הנאשמת שכספי התמריץ נכנסו לקופתה. על הקנס לשקף את שאט הנפש שעל החברה להביע לנוכח מעשיה של הנאשמת ואף להוות גורם מרתיע מפני מעשים דומים על ידי אחרים. בנוסף, עותרת המאשימה להטיל על הנאשמת לפצות את משב"ש שהיא הניזוקה כתוצאה ממעשי הנאשמת.

המאשימה סבורה כי יש להחמיר בקביעת גובה הקנס לנוכח השיטה המתוחכמת בה פעלה הנאשמת כמפורט בהכרעת הדין, שיטה שמנעה העמדתם לדין של הדמויות המפעילות את הנאשמת והאורגנים שבה.

שקול נוסף לחומרה רואה המאשימה בעובדה שהנאשמת נמנעה מלהשיב לכתב האישום דבר שהאריך את הדיונים וחייב את הוכחת כל העובדות הנטענות בו ובכלל זה הוכחת העובדה שעבודות הבניה החלו לפני הוצאת היתר, שלצורך הוכחתה נדרשו מספר ישיבות. בסופו של יום התברר כי הנאשמת מודה בעובדה זו וטוענת כי קופלמן שחתם על התצהיר טעה טעות כנה לחשוב כי כך היו פני הדברים (טענה שלא התקבלה ע"י ביהמ"ש).

המאשימה מבקשת לא לזקוף לחובתה את התמשכות ההליכים שרובצת לפתחה של הנאשמת שכפתה על המאשימה את ניהול ההליך בדרך שבו נוהל. המאשימה סבורה כי דרך ניהול ההליך על ידי הנאשמת צריכה אף היא לבוא במניין שיקולי החומרה.