מ.י. פרקליטות מחוז המרכז נ' עטר

פסק דין

1.ביום 30.12.09 הורשע הנאשם בכתב אישום מתוקן בעבירה של תקיפה לפי סעיף 379 יחד עם 382(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

2.הנאשם יליד שנת 1974, נשוי ואב לשני ילדים קטינים. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום תקף הנאשם את שני הקטינים. באירוע הראשון, מיום 15.7.08, כאשר נודע לנאשם מהמדריכה במועדונית בו שוהים ילדיו, כי אחד הקטינים התנהג שלא כיאות, ישב הנאשם עם שני הקטינים סביב השולחן בבית, בשעת הארוחה, תוך שהוא מורה לקטין לשים את ידיו על השולחן באופן שיהיו צמודות זו לזו והאיץ בו לסיים את הארוחה, תוך שהוא מבקש מהקטין לבחור באיזה יד הוא רוצה לקבל מכה. משסרב הקטין לקבל מכה, והזיז את ידיו הכה אותו הנאשם בראשו וצבט אותו, ומבלי כל סיבה גם תקף את הקטין השני בכך שהכה אותו.

באירוע נוסף, בסמוך ל- 21.7.08, העניש הנאשם את אחד הקטינים בכך שהורה לו לעמוד כשידיו באויר למשך דקה בכוונה להפחידו.

3.ביום 30.12.09, עת הוצג ההסדר, הודיעה המאשימה עמדתה, כי יש להרשיע את הנאשם ועמדתה העונשית, ככל שתסקיר שירות המבחן יהיה חיובי, הינו לעונש הצופה פני עתיד בלבד. מאידך, הסניגור עתר להמנע מהרשעתו של הנאשם.

4.שירות המבחן הגיש תסקיר בעניינו של הנאשם ממנו עולה, כי לנאשם אין הרשעות קודמות, וזוהי מעורבותו היחידה בפלילים. התסקיר מתאר את מצבם הסוציו-אקונומי הקשה של הנאשם ובני ביתו, כאשר שני ילדיו מאובחנים מסובלים מבעיות קשב וריכוז, נוטלים תרופות ונמצאים במעקב פסיכיאטרי ונוירולוגי. עוד מלמד התסקיר, כי אשת הנאשם סובלת ממצב נפשי ירוד וכי היא מטופלת באופן עקבי במרכז לבריאות הנפש שלוותה.

שירות המבחן ציין בתסקיר, כי הנאשם פנה מיוזמתו לקבלת סיוע וטיפול במחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית בה הוא מתגורר ומזה כ- 9 חודשים כל המשפחה מטופלת באופן מערכתי ואינטנסיבי, כשתכנית הטיפול כוללת שיחות פרטניות לנאשם ולאשתו, כל אחד מהם בנפרד, וכי אף הילדים מצויים בטיפולים מתאימים.

5.שירות המבחן אף התרשם כי אין מדובר בנאשם בעל דפוסים אלימים, אלא באדם שביצוע העבירות יסודם בדפוסי אישיות נוקשים ושמרניים והיעדר כלים להתמודדות מקדמת וההולמת את צרכי ילדיו.

שירות המבחן בתורף התסקיר המליץ, כי הנאשם לא יורשע בדין וביהמ"ש יסתפק בהעמדתו בצו מבחן למשך שנה וכל זאת בשל העובדה כי החל בלימודים לתעודת בוחן רכב וכי הרשעה בדין עלולה להוות מכשול בהשתלבותו בעבודה מסוג זה, דבר אשר יקשה שבעתיים על פרנסת המשפחה המצויה במצב כלכלי קשה ממילא.

6.ב"כ המאשימה בטיעוניה לעונש ביקשה כי ביהמ"ש יותיר את ההרשעה על כנה, שכן האינטרס הציבורי גובר על האינטרס הפרטי של הנאשם וכי לא הוכח כי לנאשם יגרם נזק בהותרת ההרשעה על כנה. מאידך, הסניגור ביקש בטיעוניו שלא להרשיע את הנאשם, באשר כל לימודיו עלולים לרדת לטמיון, שהרי משרד התחבורה לא יאשר לנאשם לעסוק במקצוע בוחן רכב, כל עוד ההרשעה תיוותר על כנה.

7.הלכה היא, כי משהוכחה אשמתו של נאשם יש להרשיעו בדין. רק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן תצדקנה סטייה מכלל זה. הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים:

האחד – הפגיעה בשיקום הנאשם היא חמורה, והשני – כי סוג העבירה ונסיבות ביצועה מאפשרים ויתור על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (ע"פ 2083/96 כתב נ' מד"י נב(3) עמ' 337).

עיון בדבריו של כב' המשנה לנשיא, השופט לוין, אשר אימץ את שיקולי שירות המבחן בבואו לבחון את שאלת אי ההרשעה נכתב:

"גב' פלאי הציגה לפנינו את שיקולי השירות להמליץ על שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, שהם בעיקרם שיקולי שיקום:

א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם;

ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה;

ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד;

ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים;

ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות;

ו) האם ביצוע העבירה על-ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית;