מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי נ' ראזם(אסיר)

גזר דין

הנאשם הורשע ע"פ הודאתו בכתב האישום המתוקן ביום 10.04.2011 בעבירה של חבלה ברשלנות, עבירה לפי סעיף 341 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עובדות כתב האישום המתוקן הם כי ביום 2.8.2005 בחוף הים באילת סמוך לקניון "מול הים" תפס הנאשם 1 את הקטין א.ע (יליד 1996) הרימו על ידיו וזרק אותו באוויר לנאשם 2 אז נפל הקטין לרצפה ונחבל באופן שנגרמה תזוזה ניכרת במרפק ידו השמאלית וחתך ואשר בשלם ונזקק לגיבוס ותפירה.

2.הנאשם יליד שנת 1982. לחובתו הרשעות קודמות בעבירות של  תקיפה כדי לגנוב, שוד מזוין, תקיפת קטין וגרימת חבלה של ממש ב- 2 מופעים.

3.בראשית טיעוניו פרט ב"כ המאשימה ביחס להסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים ביום 10.04.2010 במסגרתו הנאשם יודה בעובדות כתב אישום מתוקן ויושתו עליו, פיצוי למתלונן בסכום של 5,000 ₪, מאסר על תנאי על כל עבירת אלימות. עוד נקבע כי הנאשם יישלח לתסקיר על מנת שתגובש תוכנית של"צ. באותו מועד סוכם בין הצדדים כי ככל שהנאשם לא ישלם את הפיצוי המוסכם – יבוטל הסדר הטיעון  והצדדים במשותף יעתרו לביטול הכרעת דין.

כאמור, הצדדים הגיעו להסדר טיעון ביום 10.4.2011, אלא שכעבור חודשיים  - ביום 21.6.2011 נעצר הנאשם ובמסגרת תיק פלילי אחר אשר נדון בבית המשפט בירושלים, נגזר דינו ל- 18 חודשי מאסר בפועל אותם הוא מרצה.  דברים אלו באו לידיעת המאשימה מאוחר יותר. מכאן נטען כי בהעדר סיכוי לביצוע עבודות השל"צ  ותשלום הפיצוי למתלונן כפי שקבוע – עותרת המאשימה  להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל בן חודשיים ומאסר על תנאי מרתיע.  

לעניין העונש, ב"כ המאשימה טען לחומרת המעשה שהביא לחבלתו של קטין תוך שהוא מדגיש   את חובת זהירות כלפי הזולת בכלל וכלפי קטינים בפרט.

4.   ב"כ הנאשם עותר לענישה עליה סוכם עם המאשימה . טען כי הנאשם היה אמור לשלם את הפיצוי ולהישלח לקבלת תסקיר בעניינו סמוך למועד בו נעצר בגין עבירה אחרת ומכאן כי נבצר ממנו לבצע עבודות של"צ ולשלם את הקנס כפי שסוכם בין הצדדים.

לעניין ביצוע העבירה ביקש לתת משקל לעובדת חלוף הזמן מעת ביצועה ועד כה. הנאשם נטען, הביע חרטה הביע נכונות לבצע של"צ ולשאת בתשלום הפיצוי שיוטל עליו, אך נוכח מעצרו, כאמור, נבצר ממנו למלא אחר חובת תשלום הפיצוי לטובת הקטין.

עוד הוסיף וטען כי הנאשם לקח אחריות על ביצוע העבירה על אף שלא התכוון לתוצאת מעשיו. עובר למקרה היה לו קשר עם המתלונן שנפגע – קשר מיוחד של דאגה מסוימת, הנאשם לא עזב את המקום אלא שהה שם ובדק את מצבו של הקטין. באשר לרף הענישה ושיקוליה הענישה הפנה ב"כ הנאשם לאסופת פסיקה בין היתר הפנה:

לע"פ (ת"א) 71470/07 חיים רביוב נ' מדינת ישראל - פרקליטות מחוז ת"א [פורסם בנבו] שם דובר על מקרה בו הנפגע (קטין) ירד עם אביו מהקומה השנייה בחנות ולאחר שירד מספר מדרגות מועט, נפל ברווח שבין המעקות עד לקומה הראשונה. כתוצאה מהנפילה איבד הקטין את הכרתו ונגרם לו דימום אפידורלי במוחו. בשל כך אושפז בביה"ח במשך כשבוע ונזקק להנשמה מלאכותית. הנאשמים הורשעו בעבירת חבלה ברשלנות עבירה לפי ס' 341 לחוק העונשין ונידונו כל אחד ל- 10 חודשי מאסר על תנאי, לקנס בסך 10,000 ש"ח ולפיצוי בסך 20,000 ש"ח לקורבן העבירה.

ב"כ הנאשם עתר להסתפק בעונש של מאסר  על תנאי  ופיצוי כספי שישולם בתשלומים.

5.לחובת הנאשם כאן – הרשעות קודמות הכוללות תקיפת קטין וגרימת חבלה חמורה, שוד מזוין ועבירות נוספות אחרות. מעבר לכך – סמוך ולאחר שהגיע הנאשם לעסקת טיעון בתיק זה – עסקה הכוללת עבודות של"צ, פיצוי למתלונן ומאסר מותנה, נעצר הנאשם בגין עבירה או עבירות רכוש אותן ביצע, ודינו נגזר למאסר בפועל למשך 18    חודשים – כך לטענת ב"כ.

לא הובאו לפניי פרטים באשר למועד ביצוע העבירה נשוא גזר הדין אשר מכוחו נשלח הנאשם למאסר בן 18 חודשים. כל שנטען הוא כי כחודשיים לאחר הסדר הטיעון וההסכמות אליהם הגיעו המאשימה והנאשם בתיק זה –  נעצר הנאשם בתיק אחר ושתוצאתו כאמור לעיל – מונעת מהנאשם לקיים את ההסכמות על פי ההסדר.פיצוי בסך של 5,000 ₪ למתלונן.

לא מצאתי לראות בעובדת מאסרו של הנאשם לתקופה ממושכת בגין ביצוע עבירות פליליות אחרות – כדי מניעה אובייקטיבית, שהיא מחוץ או הייתה מחוץ לשליטתו של הנאשם, כזו שבאה ונפלה עליו כרעם ביום בהיר ואשר בשלה נמנע ממנו מלקיים את אשר באמת רצה והתכוון.

ככל שמדובר בעבירה אותה ביצע הנאשם טרם שהגיע להסכם עם המאשימה הרי הסכמתו להסדר נתנה תחת ידיעתו האישית  והמוסתרת שיכול ולא יוכל לבצעה – והדבר מדבר בעד עצמו.

ככל שמדובר בעבירה אותה ביצע הנאשם סמוך ולאחר שהגיע להסכמות עם המאשימה לפיהן בין היתר הסכים  הוא לבצע עבודות של"צ , הסכים לשלם סכום של 5,000 ₪  פיצוי למתלונן וחרף התחייבותו הנ"ל – ביצע עבירה פלילית אשר תוצאתה בין היתר היא מאסרו בפועל למשך 18 חודשים – גם כאן הדבר מדבר בעד עצמו, ואין לנאשם להלין אלא על עצמו. ניתן לומר כי הנאשם מבקש "הקלות",  ועל שום מה – על שום שעבר עבירה פלילית נוספת ואשר בשלה הוא לא יוכל לקיים חיוביו בהסדר הטיעון  ביחס לעבירה קודמת, אחרת,  שביצע כלפי קטין.

נסיבות העבירה אותה ביצע הנאשם – אינן דומות לנסיבות המתוארות בפסקי הדין אותם הגיש ב"כ הנאשם לעיוני. כאן מדובר בנאשם שהוא בגיר – אשר בעברו הפלילי הרשעה בעבירה של תקיפת קטין בשני מופעים,וגרימת חבלה של ממש לקטין. המדובר בנאשם אשר במו ידיו מבצע את העבירה, אין מדובר באירוע רשלני שהתרחש בעת משחק או מעשה תמים לב כפי טענת ב"כ. הנאשם נהג בילד כבן 7 שנים, אשר ספק גדול אם הכיר קודם לכן ( על רקע נטען של גניבה על ידי הקטין וחבריו ממתרחצים בים),  ככדור או חפץ, עת זרק אותו  באוויר ולכיוונו של אדם אחר ( מי שהיה נאשם 2 ) . זאת זמן שאינו נותן  דעתו לחובת הזהירות החלה עליו ואשר כל אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק הצפוי, אשר במקרה זה נגרם בפועל והביא  לפציעתו של הקטין, פציעה שכללה תזוזה ניכרת במרפק ידו השמאלית וחתך עד שנזקק לגיבוס ותפירה.

לקולא יכולתי לקחת בחשבון כי הנאשם אשר הודה בביצוע העבירה, לקח אחריות והכיר בחומרת המעשה – אף  הביע נכונות לתשלום פיצויי למתלונן - שיש בכך כדי למידה על החרטה אותה הביע כלפי המתלונן ובביצוע העבירה בכלל. אלא, וכאמור לעיל – התנהלות הנאשם סמוך ולאחר מכן מגלה כי הנאשם הביא עצמו למקום בו מנע מעצמו להוציא הלכה למעשה את שהתחייב על פי הסדר הטיעון, וספק גדול בעיניי באשר למידת החרטה ומידת הנכונות "לשלם" את המחיר על מעשהו הנפסד.

טענת חלוף הזמן  מעת ביצוע העבירה ועד היום  - היא טענה שיכול במקרים מסוימים  מהווה שיקול בין שיקולי הענישה –  לעיתים שיקול בעל משקל רב. במקרה לפניי לא מצאתי ליתן לחלוף הזמן משקל מיוחד. אכן מדובר בחלוף זמן ניכר מיום ביצוע העבירה כ– 6 שנים. אלא שעיון בתיק מלמד כי הנאשם לא הודה בהזדמנות הראשונה. בעניינו של הנאשם התנהלה ישיבת הוכחות, למעשה 3 ישיבות הוכחות ממושכות (בפני המותב הקודם). עדים רבים נשמעו ומלבד זאת התקיימו דיונים רבים נוספים להם נדרשו בית המשפט המאשימה והסנגוריה הציבורית ורק באמצע שנת 2011 לאחר תיקון כתב האישום הודה הנאשם במיוחס לו.