מ.י. ענף תנועה ת"א נ' קלנדרוב

בפני

כב' השופטת דלית ורד

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות מעבר חצייה בבטחה ונהיגה בקלות ראש תוך גרם חבלה להולך הרגל, עבירות לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961, בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

לפי הנאמר בכתב האישום, ביום 4.11.08, שעה 10:45 בבוקר, נהג הנאשם מונית אוטובוס (להלן-מיניבוס) ברחוב צמח דויד בתל אביב מכיוו צפון לדרום, וכשהגיע לצומת עם רחוב ענתבי החל לפנות שמאלה. בצומת מסומן על רחוב ענתבי מעבר חצייה להולכי רגל. אותה שעה חצתה את הכביש במעבר חצייה אסתר קורן, ילידת 1937 (להלן- הולכת הרגל), כשהיא חוצה מימין לשמאל כיוון נסיעת הנאשם. לפי הנטען, הנאשם נהג בקלות ראש, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא אפשר להולכת הרגל לחצות את מעבר החצייה בבטחה, המשיך בנסיעה, פגע בהולכת הרגל והפילה לכביש. כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל חבלות של ממש שהתבטאה בשברים של עצמות המסרק בכף רגל ימין.

ההגנה טענה כי הולכת הרגל קפצה בריצה אל תוך הכביש, שלא במעבר החצייה, ולפיכך התאונה הייתה בלתי נמנעת.

מטעם התביעה, העידו בפניי בוחן התנועה חגי כהן, הולכת הרגל והוגש דוח פעולה שערך השוטר שהוזעק לזירת התאונה.

מטעם ההגנה, העידו: הנאשם, אבי דזנוב, נהג מונית שותפו של הנאשם לנהיגה על המיניבוס, ובורכנוב אולגה, הנוסעת היחידה במיניבוס בשעת התאונה.

דיון והכרעה

הולכת הרגל הייתה במועד התאונה בת 71. לפי עדותה היא הגיעה באוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב. מהתחנה המרכזית היא חצתה כביש אחד (ככל הנראה את רחוב צמח דויד) ואז חצתה את הצומת בהליכה רגילה לעבר תחנת המוניות של קו 5. לאחר שחצתה את רוב רוחבו של הכביש, ולפחות שלושה רבעים ממנו, שמעה לפתע ש"מישהו לחץ על הגז ועשה סיבוב שמאלה", ובהמשך: "שמעתי את הרכב ואז ראיתי אותו על השנייה ואז ארעה התאונה." החלק השמאלי של המיניבוס פגע בה, היא נפלה לכביש והגלגל השמאלי של המיניבוס עלה על כף רגלה הימנית. היא הכחישה כי רצה בכביש, וטענה "אם יש עדים שטוענים שאני רצתי תביא אותם. בגיל שלי לא יכולה לרוץ, גם אז הייתי כבר אחרי גיל 70", והוסיפה "אני לא מיהרתי למונית 5 כי מונית קו 5 מתמלאת כל מספר דקות". הולכת הרגל לא זיהתה את זירת התאונה כשהוצגו לה הצילומים שביצע הבוחן ולא זכרה כי בצומת משורטט מעבר חצייה, אך נזכיר כי על פי דוח הפעולה (ת/1) שהוגש בהסכמה, גרסתה הראשונית הייתה כי חצתה במעבר חצייה. אני סבורה כי עדותה משקפת את אופן התרחשות התאונה, כשהבאתי בחשבון כי זכרונה בפרטים מסוימים היה חלקי. כפי שיובהר עדותה זו נתמכת על ידי נתונים אחרים.

הנאשם מסר בהודעתו כי פנה שמאלה ברחוב ענתבי ואו אז "ראיתי את האישה מול האוטו שלי מול הפינה הקדמית שמאלית היא באה ממול לכיוון שלי על מעבר החצייה, היא כנראה רצה למונית ..היא נפלה לכביש ואני מיד עצרתי במקום וראיתי אותה בין הגלגל הקדמי שמאלי שלי." מכאן עולה, כי הנאשם הבחין בהולכת הרגל כאשר זו הייתה מול הפינה הקדמית שמאלית של המיניבוס. בהמשך הודעתו הוא הוסיף כי "תיכף כשפניתי ארעה הפגיעה." האמור בהודעה זו מתיישב במידה רבה עם גרסתה של הולכת הרגל, הנאשם פנה שמאלה שעה שהולכת הרגל הייתה על מעבר החצייה ממול לגלגל הקדמי שמאלי של המיניבוס, אשר עלה על רגלה הימנית תוך כדי הפניה שמאלה.

נדגיש, כי היחיד שטען כי הבחין בהולכת הרגל לפני התאונה היה אבי דזנוב, שותפו של הנאשם בנהיגה על המיניבוס. הוא היחיד שטען כי הולכת הרגל רצה לכביש. כפי שיובהר להלן, לא סמכתי על עדותו.

הנוסעת במיניבוס טענה כי היא ישבה במושב הראשון של המיניבוס מצד ימין. לדבריה היא ראתה היטב את המתרחש היות וישבה מול החלון הקדמי של המיניבוס. לטענתה בעת שהנאשם נסע במעבר החצייה היא הסתכלה ולא ראתה איש על הכביש. לפתע שמעה חבטה, היא חשבה שהנאשם עלה על אבן ופתאום התברר לה כי פגע באישה. מכאן עולה כי מי שישבה במושב הימני שמולה החלון הקדמי של המיניבוס, ולטענתה הסתכלה על הכביש, לא ראתה את הולכת הרגל יורדת מהמדרכה הימנית או רצה לפני חזית המיניבוס. די לנו בעובדה שהנוסעת סברה כי הנאשם עלה על אבן ובטענתה כי בשום שלב לא ראתה את הולכת הרגל, כדי להבין כי הולכת הרגל לא רצה מימין לשמאל לפני חזית המיניבוס כפי שטענה ההגנה. אם הייתה רצה כאמור, הייתה הנוסעת שישבה במושב הקדמי מבחינה בה בקלות. העובדה שהנוסעת לא הבחינה בהולכת הרגל מחזקת את הטענה כי בעת שהנאשם פנה שמאלה הולכת הרגל הייתה בצידו השמאלי, כשספק אם לנוסעת היה שדה ראיה לעבר הצד השמאלי קדמי של מיניבוס. אציין כי לא קיבלתי את עדותה של הנוסעת בשני נושאים מהותיים. האחד, טענתה כי הנאשם עצר לפני מעבר החצייה. מתברר כי טענה זו הועלתה לראשונה בעדותה ולא נטענה בהודעתה במשטרה, כך שהינה בגדר "עדות כבושה". לא האמנתי כי כשהעידה בשנת 2012 זכרה לפתע כי הנאשם עצר לפני שפנה שמאלה. השני, הנוסעת טענה כי ראתה את הולכת הרגל שרועה על הכביש אך התחמקה מלהעיד האם הולכת הרגל הייתה ליד הגלגל השמאלי של המיניבוס או הימני, וכשנשאלה על כך במפורש, השיבה: "לא יודעת, אני ראיתי רק את האנשים".

התאונה ארעה באור יום, מזג האוויר היה נאה והראות טובה. כביש האספלט תקין, נקי ויבש. שדה הראיה של הנאשם פתוח וחפשי שמאלה לעבר מעבר החצייה משני הצדדים. מהצילומים שצילם הבוחן עולה כי מעבר החצייה מצוי בצומת עצמו. הנאשם מכיר היטב את האזור ומודע למעבר החצייה. בוחן התנועה הודה בעדותו כי המליץ לסגור את התיק היות ולא יכול היה לקבוע היכן נפגעה הולכת הרגל. העדים טענו שנפגעה מחלקו הקדמי ימני של המיניבוס ואילו הנאשם טען כי נפגעה מהפינה הקדמית שמאלית של המיניבוס. הבוחן הסיק כי הולכת הרגל נפגעה מהצד הקדמי ימני של המיניבוס לאחר שחצתה כמטר ממעבר החצייה. לאור עובדה זו ובהתחשב בטענה כי הולכת הרגל רצה לכביש, לא יכול היה לקבוע כי הנאשם נושא באחריות לתאונה.

לדעתי, מסקנות הבוחן אינן מתיישבות עם הממצאים. הולכת הרגל נפגעה מחלקו השמאלי הקדמי של המיניבוס. כך טענה היא עצמה וכך טען הנאשם. אין בפנינו כל עדות אחרת. ככל הנראה, מי שטענה כי הולכת הרגל נפגעה מצידו הימני של המיניבוס הייתה הנוסעת, אשר כפי שהובהר לא חזרה על טענה זו בעדותה, ולא בכדי. אם הייתה הולכת הרגל נפגעת מדופן ימין של המיניבוס הגיוני להניח כי החלה לחצות את הכביש שעה שהמיניבוס כבר נסע על מעבר החצייה, ואולם כאמור הנחת היסוד של הבוחן כי הולכת הרגל נפגעה מחלקו הימני של המיניבוס אינה נכונה.

אני סבורה כי הנאשם לא עצר לפני מעבר החצייה אלא הוא פנה שמאלה בנסיעה רצופה. מסיבה זו לא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל שהייתה בצד השמאלי של מעבר החצייה. הנאשם עצמו העיד כי "כשאני פניתי לא היה אף אחד בפינה מצד ימין שלי, אני מסתכל ימינה וכל הפנורמה של הפנייה הזו מול העיניים שלי... ברגע שאני פניתי שמאלה לא ראיתי אותה". בהמשך נשאל הנאשם והשיב כדלקמן:

"ש.אתה אמרת שלפני שפנית שמאלה לא היה אף אחד בכביש למה התכוונת ?

ת.לא היו אנשים מהמדרכה לכביש."

היינו, הנאשם הסתכל ימינה, הוא לא ראה הולכי רגל שיורדים מהמדרכה הימנית לכביש, אך לא הסתכל שמאלה ולכן לא ראה את הולכת הרגל שהייתה בצידו השמאלי של מעבר החצייה. יוטעם כי הנאשם לא טען כי עצר לפני מעבר החצייה בהודעתו במשטרה ואף לא בחקירתו הראשית כשסיפר באופן חופשי על נסיבות האירוע. בחקירתו הנגדית העיד הנאשם לראשונה כי עצר לפני מעבר החצייה, ואינני סבורה כי יש לכך משקל.

נוסיף כי הנאשם הודה בחקירתו הנגדית כי לא ראה את הולכת הרגל עד לרגע הפגיעה עצמה. הוא לא ראה במו עיניו כי רצה לכביש, וטענותיו כי רצה לכביש או כי עקפה את המיניבוס אינן אלא סברה.