מ.י. ענף תנועה ת"א נ' טל חתוכה

החלטה

עם סיום פרשת התביעה העלה הנאשם טענה כי אין להשיב לאשמה.

טענתו זו מבוססת על העובדה כי בזיכרון הדברים על בדיקת שכרות רשם הפעיל הינשוף כי תוצאות בדיקת הינשוף שנערכה לנאשם מוצגת בפלט 1906 ועל פיה בגופו של הנאשם נמדד ריכוז אלכוהול של 425 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף. דא עקא, הפלט שהוצג במסגרת ראיות התביעה היה פלט 1908 ובו נרשם כי ריכוז האלכוהול היה 420 מיקרו גרם בליטר אויר נשוף. לדעתו, די באי התאמה זו כדי להביא למסקנה כי בכתב האישום מובנה ספק שלעולם לא ניתן יהיה להסירו ולפיכך יש לזכות את הנאשם.ביחס לבדיקת המאפיינים טען בא כוח הנאשם כי לא הוזהר עובר להגשת המסמך כי הנאשם עשוי להיות מואשם בנהיגה תחת השפעת אלכוהול ולפיכך לא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה אחרת מהעבירה שיוחסה לו מלכתחילה בכתב האישום.

עוד נטען כי ניתן לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982,רק אם העבירה שבה מורשע הנאשם לבסוף הינה מאותו סוג של העבירה המקורית בה הואשם הנאשם ונבלעת בה. בעניינו, כך נטען, העבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול אינה נבלעת בעבירת השכרות, שכן השכרות נקבעת על סמך חזקה הקבועה בחוק בנוגע לסף אלכוהול שהחל ממנו אדם ייחשב כשיכור וזאת גם אם בהתנהגותו לא ניכרו סממנים חיצוניים של שכרות.

עוד נטען כי השוטר סימן כי הליכתו של הנאשם לא הייתה יציבה אך מדובר בטעות הנובעת מהאופן בו נערך טופס בדיקת המאפיינים.

מחומר הראיות הלכאורי עולה כי ביום 19.5.07 בסמוך לשעה 05:45, צוות של שוטרים שהיה בסיור שגרתי הבחין בנאשם כשהוא חוצה רמזור אדום בצומת הרחובות בן גוריון –דיזינגוף בתל אביב. בהמשך,הנאשם חצה באור אדום את צומת הרחובות בן גוריון -ריינס. לכל אורך הדרך השוטרים נסעו אחריו וכרזו לו לעצור אך הנאשם התעלם והמשיך בנסיעה. הנאשם עצר ברמזור אדום בצומת עם רחוב שלמה המלך, הניידת עמדה לידו והשוטרים ניסו לפנות אל הנאשם אך הוא הסתכל קדימה וכשהתחלף הרמזור לירוק המשיך בנסיעה. ברמזור הבא חסמה הניידת את רכבו של הנאשם. השוטרים דפקו בחלון הנהג, אך הנאשם בהה והמשיך להסתכל לכיוון ישר ללא תגובה כלשהי מצידו. לבסוף פתח את החלון והתברר כי מפיו נודף ריח חזק של אלכוהול ועיניו אדומות. הנאשם טען כי שתה שתי כוסות בירה כל אחת בנפח של שליש ליטר והשוטרים הודיעו לו כי הוא נחשד בנהיגה תחת השפעת אלכוהול וכי מרגע זה נאסר עליו לשתות, לאכול או לעשן. בבדיקת מאפיינים עמידתו של הנאשם הייתה יציבה אך הליכתו בלתי יציבה. מפיו נדף ריח חזק של אלכוהול, דיבורו כבד ואיטי והתנהגותו רדומה. הנאשם הצליח במבחן הבאת האצבע לאף. השוטרים לקחו את הנאשם למרחב ירקון ושם נערכה לו בדיקת ינשוף.שהחלה בשעה 06:13. במרחב ירקון נערך נאשם שימוע בפני קצין והוא שוחרר בשעה 08:00 בבוקר.

יוטעם כי המועד שמיעת הראיות הסכים בא כוח הנאשם כי מסמכי התביעה יוגשו ללא חקירה נגדית של העדים. עוד יובהר כי משיוחסה העבירה לנאשם הוא טען "אגיד לך את האמת הסתכלתי וראיתי שאין רכבים אז עברתי באדום, שתיתי שתי בירות".

הטענה כי אין להשיב לאשמה תתקבל אם אין בראיות התביעה אפילו "הוכחה לכאורה". משמעות המושג "ראיות לכאורה" בהקשר זה שונה ממשמעות מושג זה לצורך מעצר או פסילה עד לתום ההליכים. לצורך הטענה כי אין להשיב לאשמה די בראיות דלות ובסיסיות שמשקלן אינו רלוונטי. (ראה, סדר הדין הפלילי, יעקב קדמי, מהדורה מעודכנת – תשס"ט (2009) חלק שני, עמ' 1444-1448).

על פי גרסת התביעה ריכוז האלכוהול שנמדד בגופו של הנאשם היה 420 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף. גרסה זו מושתת על פלטי הנשיפה החתומים לכאורה על ידי הנאשם, דוח הפעלת הינשוף, דוח פעולה שנערך על ידי השוטר שובל, ההזמנה לדין ופירוט נסיבות המקרה שנערכו על ידי מפעיל הינשוף.

לגרסה זו יש די ראיות לכאורה, ולפיכך יש לקבוע כי על הנאשם להשיב לאשמה. אמנם בזיכרון הדברים מצוין כי מספר פלט הנשיפה הינו 1906 והריכוז שנמדד הינו 425 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף, אך בשלב הנוכחי בית המשפט אינו נדרש להכריע אם מדובר בטעות ברישום הטופס או בספק סביר שיש בו כדי להביא לזיכוי של הנאשם, והעת להכריע בשאלה זו תהיה במסגרת הכרעת הדין. בהקשר זה יש לומר כי במקרה הנוכחי אין מדובר במחסום משטרתי שהוצב לצורך אכיפת נהיגה בשכרות אלא בצוות של שוטרים שעצר את הנאשם לאחר שהבחין בביצוע עבירת תנועה.

זאת ועוד, הכלל הוא כי הטענה אין להשיב לאשמה מתייחסת עקרונית לכל עבירה שניתן להרשיע בה בשל האירוע נשוא האישום, ולכן גם כאשר אין ראיות להרשיע בעבירה הנקובה בכתב האישום די בראיות על מנת להרשיע בעבירה פחותה ממנה על מנת להביא לדחיית הטענה כי אין להשיב לאשמה ( ראה קדמי, שם, עמ' 1449).

במקרה דנן קיימות ראיות לכאורה כי הנאשם נהג כשהוא נתון תחת השפעת משקאות משכרים בניגוד לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. ברע"פ 3828/11 ג'ולייט אבוהרון. נ. מדינת ישראל פסק כבוד השופט רובינשטיין כי: "בדיקת מאפיינים והתרשמות השוטרים ,משקפים מבחנים אובייקטיביים וסובייקטיביים לבחינת שכרותו של אדם. אמנם אין מדובר בממצא מדעי, אך בית משפט זה עמד לא פעם על כך, שלשם בחינת שכרותו של אדם ניתן להתבסס על מבחנים אלה, ואין הכרח כי ייתמכו גם בראיות מדעיות".

ובהמשך: "ברי כי יש צורך בהכשרה הראויה לשוטרים לשם המקצועיות והמיומנות, אך בשורה התחתונה, בדיקת המאפיינים כבודה במקומה וכוחה עימה, ואגייס אף כאן את השכל הישר וניסיון החיים לעמוד לימינה, אף כי עדיפות תדיר- גם כדברי הנשיא שמגר בענים עודה- ראיות מדעיות"

מכאן עולה כי ניתן להרשיע בנהיגה בשכרות על סמך בדיקת מאפיינים וראיות אחרות אשר בהצטברותן יש בהן כדי להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשם היה שיכור. עם זאת בהעדר ראיה מדעית נדרשת זהירות ובמקרה של ספק- ניתן להרשיע בעבירה פחותה בחומרתה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. במקרה הנוכחי קיימות די ראיות לכאוריות כי הנאשם נהג כשהוא נתון תחת השפעת משקאות משכרים, והדבר עולה מבדיקת המאפיינים, מאופן התנהלותו בכביש ומהודאתו כי צרך שני שליש ליטר בירה.

אשר על כן, אני דוחה את הטענה כי אין להשיב לאשמה.

ניתנה היום, י"ז סיון תשע"א, 19 יוני 2011, בנוכחות הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: