מ.י. ענף תנועה ת"א נ' היימן

בפני

כב' השופטת דלית ורד

הכרעת דין

הנאשם הועמד לדין בגין נהיגה בקלות ראש ואי שמירה על הימין, עבירות בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961, ותקנה 35 לתקנות התעבורה,תשכ"א-1961.

בכתב האישום נטען כי ביום 10.11.08 שעה 15:00 לערך, נהג הנאשם באוטובוס ציבורי של חברת "דן" ברחוב מנחם בגין ברמת השרון והתקרב לצומת עם רחוב אלכסנדרוני. הכביש ברחוב בגין הוא דו סטרי ובו נתיב נסיעה אחד בכל כיוון, ובמיקום התאונה קיימת עקומה. אותה שעה נהגה מרי לוי (להלן – הנהגת המעורבת) ברכב מסוג יונדאי ברחוב האמור בכיוון הנסיעה הנגדי ממול הנאשם.

לפי הנטען, הנאשם נהג בקלות ראש, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך ולשדה הראיה הלקוי שלפניו, לא שמר על הימין בכך שנהג כאשר מחצית האוטובוס סטתה לנתיב הנסיעה הנגדי. כתוצאה מכך פגע החלק הקדמי השמאלי של האוטובוס בחלקו הקדמי שמאלי של רכב היונדאי, והנהגת המעורבת ושתי תינוקות שהיו ברכבה נחבלו ולכלי הרכב נגרמו נזקים.

מטעם התביעה העידו בפניי בוחן התנועה ושוטר התנועה שהוזעק לטפל באירוע. בא כוח הנאשם ויתר על חקירתה של הנהגת המעורבת והודעתה הוגשה בהסכמה כחלק מראיות התביעה. מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו.

בא כוח הנאשם לא חלק על הטענה כי התאונה התרחשה כתוצאה מאי שמירה על הימין וסטייה של האוטובוס שמאלה לנתיב הנסיעה הנגדי, והוא לא התכחש לאחריותו של הנאשם לאירוע התאונה. אולם נטען כי הנאשם לא נהג בקלות ראש אלא רשלנותו הייתה ברף נמוך, ולפיכך לגרסתו, יש לזכות את הנאשם מהעבירה של נהיגה בקלות ראש בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה ותחתה להרשיעו בנהיגה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.

לביסוס טענה זו הסתמך בא כוח הנאשם על פסק הדין שניתן בת"ד 2136/05 (תעבורה –ים) פרקליטות מחוז ירושלים .נ. שוויקי אחמד, על ידי כבוד השופט אברהם טננבוים.

מחומר הראיות שבפניי עולה כי בשעת האירוע היה הנאשם בדרכו לביצוע קו שירות ולא היו נוסעים באוטובוס. מזג האוויר היה נאה, הראות טובה וכביש האספלט תקין ויבש. מהירות האוטובוס על פי דיסק הטכנוגרף הייתה 35 קמ"ש, בעוד לטענת הנאשם בשעת התאונה הוא נהג במהירות של 30 קמ"ש.האוטובוס סטה שמאלה 1.2 מטר לתוך נתיב הנסיעה הנגדי ופגע ברכב היונדאי שנסע ממול לאוטובוס. כתוצאה מהחבטה רכב היונדאי נזרק לאחור באלכסון וכפי שהעיד בוחן התנועה "הכוח של האוטובוס גדול יותר מהכוח של הפרטי בגלל זה היא נדחפה לאחור. היא נדחפה באלכסון אחורה, אין ספק שמיקום מציאת הבקלית הוא מקום האימפקט.הנאשם היה בחציו בנתיב הנסיעה הנגדי".

הנאשם עצמו מכיר היטב את האזור ונהג לבצע שם קו שירות. הוא היה מודע לעובדה כי קיימת עקומה לכיוון שמאל בנתיב נסיעתו. לטענתו, עקב מימדי האוטובוס הוא חייב לסטות שמאלה בעקומה לכיוון אמצע הכביש בכדי לא לפגוע במדרכה, כשבמקרה הנוכחי הוא סטה שמאלה מעט מעל המותר. בהודעתו במשטרה הודה הנאשם כי לא הבחין ברכב היונדאי עד לרגע בו ארעה ההתנגשות בין כלי הרכב, ובעדותו הסביר הנאשם "היא באה מהעקומה, ולפני העקומה לא יכולתי לראות אותה. בעקומה הייתה הפגישה. שדה הראיה שלי היה עד לעקומה שמאלה, מעבר לזה אף אחד מאיתנו לא יכול לראות".

בתקנה 52 לתקנות התעבורה נקבע כי "חייב ב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא,ובמיוחד במקרים הבאים :

(3) כשהראות בדרך מוגבלת מכל סיבה שהיא.

(4) בהיכנסו לעקומות חדות ובנסעו בהן".

תקנה 41 לתקנות קובעת כי "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה ... ולא יסטה מקו נסיעתו אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע לתנועה ובלי לסכן אדם או רכוש".

במקרה הנוכחי מדובר בעקומה, שדה הראיה לקוי, הנאשם נהג ברכב בעל מימדים גדולים, הוא הכיר את האזור וידע כי בעקומה יהיה עליו לסטות שמאלה לעבר מרכז הכביש או אף לנתיב הנסיעה הנגדי, אך הנאשם לא נקט באמצעי זהירות כלשהו. הנאשם לא עצר לפני שהחל בסטייה לעבר נתיב הנסיעה הנגדי, הוא לא האט את מהירות נסיעתו ואפילו לא צפר לשם אזהרה.באופן טבעי בנתיב הנסיעה הנגדי נוסעים רכבים, אך הנאשם התעלם מכך. הנאשם נהג במהירות של 35 קמ"ש (או 30 קמ"ש) ומהירות זו הייתה גבוהה בהתחשב בתנאי הדרך, ובעובדה כי האוטובוס נדרש להסתובב בעקומה תוך סטייה שמאלה לעבר נתיב הנסיעה הנגדי. בנסיבות אלה היה צריך להיות ברור מאליו כי המחדל באי נקיטת אמצעי זהירות כלשהו עשוי להביא להתרחשותה של תאונה אם באופן מקרי ייסע רכב בנתיב הנסיעה הנגדי.

אטעים כי לא ניתן לקבוע כי הנהגת המעורבת נסעה במהירות. בהודעתה של הנהגת המעורבת היא טענה כי נסעה במהירות של 30 קמ"ש לערך, ובא כוח הנאשם ויתר על חקירתה הנגדית.

זאת ועוד, הנאשם הודה כי לא הבחין ברכב היונדאי עד להתנגשות עצמה.

אני סבורה כי מכלול נתונים אלה והעובדה שהנאשם הינו נהג ציבורי הנוהג באוטובוס,מלמדים כי היה במעשיו משום קלות דעת ואפילו פזיזות.

יודגש כי במקרה דנן אין מדובר בסטייה בלתי צפויה ובלתי מתוכננת שנהג עשוי לבצע בחוסר תשומת לב רגעית אלא בסטייה צפויה וידועה מראש, בתנאי שטח מוכרים וידועים, והסכנה הטמונה באי נקיטת אמצעי זהירות הייתה גם היא צריכה להיות ברורה וצפויה מראש.