מ.י. משרד התמ"ת מחלקה משפטית-עו"ז נ' צ.לנדאו והנדסה בע"מ

החלטה

א. זוהי החלטה בבקשת ב"כ הנאשמת לזכות את הנאשמת מן הטעם כי "אין להשיב לאשמה".

ב. נימוקי הבקשה: בתיק זה נשמעה העדות (היחידה) והסתיים שלב הבאת הראיות, וכבר בשלב זה ניתן לקבוע כי אף אחד מהוראות החיקוקים עליו נסמך כתב האישום – לא הוכח. על פי כתב האישום עברה הנאשמת על הוראות סעיפים 2ב(2), 2ב(3) ו- 2ב(7) לחוק עובדים זרים – אולם העד לא התייחס לאף אחד מסעיפים אלו, וכך אף המסמכים שהוגשו. אמנם בסעיף 4 לכתב האישום נטענו טענות על "שטח מגורים לעובד בניגוד לתקנות, ארונות אישיים בניגוד לקבוע בתקנות, וחיפוי קירות המטבח בניגוד לקבוע בתקנות", אולם אין כל הפניה לכל תקנה ספציפית. בנוסף, העד עצמו העיד באופן כללי, לא הסביר בעדותו את תוכן התקנות, ואפילו לא כמה שטח הוא מצא בין המיטות של העובדים וכמה צריך היה להיות, על פי התקנות. בכל מקרה, גם העד בעצמו העיד כי ביקר רק בחלק מהקרוואנים כי חלקם היו סגורים. לאור זאת , ומשבית הדין לא התיר לנאשמת לתקן את כתב האישום בשלב שלאחר סיום הבאת הראיות – הרי שיש לקבל את הטענה בדבר "אין להשיב לאשמה" ולקבוע כי סעיפי האישום לא הוכחו אף לכאורה.

ג. מנגד טוען ב"כ המאשימה כדלקמן: מבחינה מהותית צריך להתייחס לליקויים שבסעיף 4 לכתב האישום כסעיפי האישום הנכונים, ולא ל- 2ב(2), 2ב(3) ו- 2ב(7), וכי תשובותיו של העד בחקירתו מלמדים כי התקיימו בנאשמת סעיף 4, כאשר העיד כי "שטח המגורים היה מאוד צפוף וכו'". כמו כן – הצילומים אכן מוכיחים את האמור בסעיף 4 לאישום. בנוסף, בית הדין מוסמךלהרשיע נאשם בסעיפי אישום אחרים, אם אלו הוכחו, ואינו כבול רק לאלו שבכתב האישום. לכן, על פי הנטען, יש לדחות את הבקשה.

ד. דיון:

סעיפי האישום שמתייחסים לנאשמת 1 על פי סעיף 2(ב)2, 2(ב)3 ו- 2(ב)7 רואים כעבירה על פי החוק את מי ש:"העביד עובד זר בלי שהתקשר עמו בחוזה עבודה בכתב בהתאם להוראות סעיף 1ג לחוק" (סעיף 2(ב)2) ; "העביד עובד זר בלי שהסדיר לעובד הזר ביטוח רפואי בהתאם להוראות סעיף 1ד, או ניכה משכרו של העובד הזר סכום העולה על השיעור שנקבע בתקנות לפי אותו סעיף" (2(ב)3); וכן למי ש"לא מסר לעובד הזר תלוש שכר או מסר לעובד הזר תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958"( 2(ב) 7 ).

מעיון בעדותו של העד (היחידי) שהעיד, שמעון ניסים, אין כלל התייחסות לביטוח רפואי, לחוזה, ולאי מסירת תלושי שכר, ומשמעות הדבר כי סעיפים אלו לא הוכחו ולו גם לכאורה.

מנגד, בסעיף 4 לכתב האישום נכתב כי בביקורת מפקחים במקום מגורי העובדים התגלו הליקויים הבאים:"שטח מגורים לעובד בניגוד לתקנות, ארונות אישיים בניגוד לקבוע בתקנות,חיפוי קירות המטבח בניגוד לקבוע בתקנות", מבלי שצויין באילו תקנות מדובר.

יצויין כי בתיק זה קיימים כשלים פרוצדוראליים רבים, כפי שיפורט להלן. ראשית, בשלב שלאחר הבאת הראיות, ולאחר שהסתיים הדיון בו הכריזה המאשימה "אלו עדי", ביקשה ב"כ המאשימה להגיש תעודת עובד ציבור בתיק. אמנם – בית הדין נעתר לבקשה, כאשר על פי הפסיקה "אין בסעיף 150 לחוק סדר הדין האזרחי כל דבר האוסר הבאת ראיות נוספות... וכל עוד לא גמר בית המשפט את מלאכתו ולא נתן את פסק הדין" (ע"פ 951/80 יצחק קניר נ' מדינת ישראל מיום 10/6/81). אלא, שאף שבסופו של דבר בית הדין איפשר לנאשמת לתקן זאת, לא ניתן להתעלם מקיומו של כשל זה (אשר כפי שיובהר, מצטרף לכשלים אחרים).

כשל נוסף הינו לעניין מועדי הטלת הקנס המנהלי והגשת כתב האישום. גם כאן, אמנם בית הדין דחה את טענת ההתיישנות של ב"כ הנאשמת, בשל הטלת הקנס המנהלי אשר היווה אירוע מנתק. אעפ"כ, לא ניתן שלא לתהות על התנהלות המאשימה כאשר כתב האישום התייחס לעבירה מיום 4/12/02, בעוד שרק ב- 14/12/05 הוחלט על הטלת קנס מנהלי, וכתב האישום הוגש לבית הדין ב-14/6/09. אין ספק שגם אם נושא זה כשלעצמו לא מצדיק זיכוי (שהרי טענת ההתיישנות נדחתה) – הרי שיש במועדים אלו כדי לפגוע ביכולת הנאשמת בהבאת ראיותיה.

דבר נוסף, וכפי שנאמר לעיל - בסעיף 4 לכתב האישום – לא פורטו התקנות שבגינם מואשמת הנאשמת, ומאידך, סעיפי האישום שנרשמו בכתב האישום - לא הוכחו אף לא לכאורה. ואם לא די בכך – הרי שכתב האישום הינו כנגד הנאשמת בלבד, בעוד סעיפי האישום מתייחסים לנאשם נוסף ששמו כלל לא הוזכר בכתב האישום.

כאמור, רק לאחר שלב שמיעת עדויות הנאשמת, התבקש בית הדין להתיר את תיקון כתב האישום, ולאפשר הוספת הסעיפים הנכונים, אלא שבשלב זה בית הדין לא התיר זאת.

בנוסף, לא ניתן הסבר על ידי העד מדוע יש פער במסמך ת/1 כאשר מדובר במסמך שנחתם לא ביום הביקורת. כשנשאל העד על כך שהטפסים הינם מיום 4/2/02 בעוד שדו"ח הביקורת נחתם ב-15/1/03, השיב העד: (עמ' 5 משורה 14):"אני לא יכול כרגע להסביר מה קרה לפני 7 שנים... יכול להיות שתאריכי העבירה נחתמו ב-7/1 אבל באמת שאני לא יכול להסביר את זה היום. הרשימה היתה קיימת ביום הביקורת, הבחינה של התיק והניתוח של הממצאים כנראה שהיו ב-7/1 ולא ביום הביקורת".

השאלה הנשאלת הינה האם בנסיבות העניין, ולמרות הליקויים הרבים בהתנהלות המאשימה, ניתן לקבוע כי בעדות ובמסמכים שהוגשו (לו יקבע כי הם אמינים) - יש ולו גם ראיות דלות כדי להרשיעה, או שניתן לומר כבר עתה כי מאחר וסעיפי האישום אינם סעיפים שהוכחו – ממילא יש לקבל את טענת "אין להשיב לאשמה".

לעניין זה יצויין כי אכן, על פי החסד"פ יש לבית הדין סמכות להרשיע נאשם בעבירה שונה מזו של כתב האישום אם הדבר עולה מחומר הראיות, ובלבד שהעונש שייגזר לא יהיה חמור יותר מהעונש של העבירה המקורית. אלא, שבהצטברות כל הליקויים דלעיל, נראה כי אין מדובר רק בכשלים פרוצדוראליים, אלא יש חשש לפגיעה בזכויות מהותיות של הנאשמת. בנסיבות אלו, כשברור כבר עתה, כי אף אחד מסעיפי כתב האישום כפי שנרשמו בכתב האישום, לא הוכח ולו גם לכאורה, הרי שיש בכשלים אלו כדי להטות את הכף לטובת הנאשמת, ולא לעשות שימוש בסמכות בית הדין להרשיע בעבירה אחרת (כאשר בית הדין לא נעתר לבקשה לתיקון כתב האישום). זאת בנוסף לעובדה כי גם לעניין העבירה האחרת, מתעורר ספק אם יהיה מקום להרשיעה בסופו של דבר לאור התמיהות שהועלו, ולאור העובדה שהעד היחידי לא זכר את מלוא הפרטים בתיק (בין השאר לאור חלוף השנים).בנסיבות אלו – יש מקום לקבל את הטענה בדבר "אין להשיב לאשמה".

סוף דבר:הטענה בדבר "אין להשיב לאשמה" מתקבלת.לאור זאת הריני מזכה את הנאשמת מכל אשמה.

ניתנה היום, ח' אלול תש"ע, 18 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: