מ.י. משרד התמ"ת מחלקה משפטית-עו"ז נ' משה רחמני

בפני

שופטת יפה שטיין

הכרעת דין

זוהי הכרעת דין בעניינו של הנאשם, אשר הואשם בהעסקת שני עובדים זרים, שלא כדין - עבירה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים התשנ"א – 1991 (להלן: החוק).

האישום:על פי כתב האישום (המתוקן), העסיק הנאשם ביום 12/4/04, ויום קודם לכן, או בסמוך לכך במועד שאינו ידוע במדוייק למאשימה, בביתו שברחוב האנפה 310/17 בירושלים, שני עובדים תושבי הרשות הפלסטינאית בעבודתו ריצוף, שלא כדין. שמות העובדים ופרטיהם פורטו בסעיף 2 לכתב האישום.

טענות הנאשם:הנאשם מצידו אינו מכחיש את עצם העסקתם של העובדים שנתפסו, אולם לטענתו – ולמרות העובדה שהודה שהעסיקם (לטענתו רק כמחצית השעה) – יש לזכותו, ולו גם בשל טענותיו לעניין "הגנה מן הצדק". לדבריו – ולאור טענותיו שיפורטו להן, יש בהתנהלות המשטרה כיד לפגום באופן ממשי בתחושת הצדק, באופן המצדיק את זיכויו של הנאשם. ואלו עיקר טענותיו לעניין זה:1. בטיפול המשטרה בתלונת הנאשם כלפי העובדים היה חוסר שיויון, באשר במקום לטפל בהם - פעלה המשטרה כנגדו, דבר הפוגע , לטענתו, ב"אופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות".2.מדובר באכיפה סלקטיבית. הנאשם קרא לעובדים שיעזרו לו בפיצוץ צנרת בדירתו, כשהעובדים הובאו אליו משכנתו, גב' אולגה קמחי, שהעסיקה אותם. אעפ"כ – רק כנגדו, אשר העסיקם זמן כה קצר – הוגש כתב אישום, בעוד שכנגדה לא נעשה דבר, אף שהעסיקה אותם במשך כחודש וחצי.3. הנאשם נחקר בחניית ביתו, לעיני כל, בניגוד לחסד"פ. כמו כן נטען שלא הודע לו על זכותו להיוועץ בעו"ד.4. שיהוי בהגשת כתב האישום (כארבע וחצי שנים לאוחר מועד ביצוע העבירה).

דיון:

א.במועד ההקראה נטען כי הנאשם וידא עם שכנו – ממנו "קיבל" את העובדים, כי יש לעובדים אלו אישור עבודה כדין. יצויין כבר עתה, כי טענה זו נזנחה לחלוטין במהלך העדויות והסיכומים (וכפי שאף יובהר בהמשך – עומדת בסתירה לטענותיו האחרות כי "קיבל" עובדים אלו מגב' אולגה קמחי שהעסיקה אותם). בכל מקרה, אפילו אם היה מוכיח כי אכן היה לעובדים היתרי עבודה אצל השכן, או כי זה מה שאמר לו השכן (דבר שכאמור כלל לא הוכח) – לא היה בכך כדי להכשיר את עבדותם אצלו, כיוון שלו עצמו, לא היה היתר להעסיקם. לפיכך – יש לדחות טענה זו.

ב.האם מדובר באכיפה סלקטיבית? גם כאן התשובה שלילית. העובדים נתפסו רק אצל הנאשם ולא אצל שכניו, לכן רק כנגדו הוגש כתב אישום. העובדה שהשוטרים לא ייזמו ביקורת אצל שכנים אחרים כדי לדעת מי עוד העסיק אותם – אינה מהווה אכיפה סלקטיבית. מי שאצלו נתפסו העובדים - כנגדו הוגש כתב האישום. השוטרים לא היו מחוייבים לערוך בדיקה בבניין כולו כדי לברר היכן עוד עבדו הפועלים (כשרק במקום אחד היו יכולים לתפוס אותם בזמן אמת – במקום בו הם נתפסו). מכל מקום, השוטר מועטז עדוי העיד לעניין זה, כי הנאשם "לא הצביע על מישהו מסויים" (עמ' 6 סיפא). העד הסביר כי הנאשם רק אמר לו כי הוא הכיר את הפועל וליד "בכניסה השנייה".העד נשאל:"זה לא מספיק מדוייק בכניסה השנייה?ת.אתה יודע כמה אנשים יש בכניסה השנייה?ש.מדוע לא שאלת אותו על איזה שכן מדובר?ת. כי באותו רגע באתי לטפל בעניין שלו ובעובדים האלה שהיו אצלו ולא אצל השכן".ואכן, משהנאשם לא היפנה את השוטר לשכן ספציפי – לא יכול לבוא בטענות מדוע לא הוגש כתב אישום כנגד השכן אלא רק אצלו.לאור האמור - אין לקבל את הטענה כי מדובר באכיפה סלקטיבית.

ג.טענה נוספת שהועלתה בסיכומים הינה, כי הנאשם נחקר בחניה, בניגוד לחסד"פ. לטענת ב"כ הנאשם הודה בכך מר מועטז בעמ' 7 לחקירתו, אלא שהשוטר השיב כי הנאשם נחקר בניידת. בהמשך נשאל על כך מפורשתו (עמ' 7 סיפא):"ש. על סמך הזיכרון שלך אתה יכול לזכור היום מה היה אז ואיפה חקרת את הנאשם?ת. לא, אני לא זוכר, זה היה לפני 6 שנים".הטענה שהועלתה לראשונה בסיכומים, כי הנאשם נחקר לעיני כל - לא הוכחה. בכל מקרה יצויין, כי הנאשם אינו מכחיש את הדברים שנאמרו בהודאה שנגבתה ממנו באותה חקירה, ואף חזר על גרסתו זו – ממנה עולה כי אכן העסיק את העובדים – גם במהלך חקירתו הנגדית. לכן, לא ניתן לשלול את הדברים שאמר בחקירה זו.לעניין הטענה כי לא מסרו לו על זכותו להיוועץ עם עו"ד – מדובר במועד בטרם נקבעה הילכת יששכרוב לעניין החובה ליידע נחקר הזכות להיוועץ עם עו"ד – ועל כן לא ניתן לקבל את הטענה כי יש בכך כדי לפגום בעצם חקירתו או בקבילותה.

ד.טענה נוספת שהעלה הנאשם כי לא יתכן שהוא יבקש את עזרת המשטרה כנגד העובדים – והמשטרה, במקום לטפל בעובדים – תגיש כנגדו כתב אישום. מעדותו של השוטר מועטז (עמ' 2 לפרוטוקול), אכן עולה כי הנאשם הוא זה שהזמין את המשטרה, בעקבות המריבה עם העובדים. אעפ"כ – וכפי שיובהר בהמשך – אין בכך שהוא זה שהזמין את המשטרה, כדי להעניק לו חסינות, מה גם שעל פי דו"ח השוטר (ת/1), לא נצפתה אלימות באירוע, האירוע טופל, והפועלים הורחקו למחסום. וכך נאמר בדו"ח:"במהלך סיור שגרתי ביחד עם השוטר עאוני סכס התקבל האירוע הנ"ל מהמוקד. הגענו למקום, איתרנו את הדירה. (כ) שהתקרבנו לכניסה לבניין הבחנו בשני אנשים בחוץ מחזיקים כלי עבודה של ריצוף ועם בגדי עבודה... לטענתם שלשום היו בגילה הסתובבו לחפש עבודה וניגש אליהם אדם הציג עצמו בשם משה... וסיכמו על עבודה...מדובר במשה נחמני דירה 17 קומה אחרונה והבחנו בתוך הבית שיש עבודה של ריצוף. שני האנשים הפועלים הם שב"ח בלי אישור כניסה או עבודה.. שניהם הורחקו למחסום ונגבתה עדות תחת אזהרה מבעל הדירה וועדות משני השב"חים. המשך טיפול משרד העבודה. לציין שבמקום לא הייתה תקיפה או אלימות".

ה.כאמור, בהודאת הנאשם (ת/3) חזר הנאשם על כך שהעסיק את העובדים, אם כי לדבריו היה זה יום אחד לפני שהמשטרה הוזמנה, וכי באותו יום הם רק חזרו לקבל את הכסף (ושבשל כך פרץ הויכוח). מדו"ח השוטר (ת/1), נראה כי הבית היה עדיין במצב של עבודה. מכל מקום, וכאמור – אין בכך שהזמין מיוזמתו את המשטרה, כדי לתת לו חיסיון האשמתו בהעסקה לא חוקית. הטענה כאילו המשטרה פעלה נגדו ולא כנגד הפועלים שנתפסו – איננה נכונה,שהרי, האירוע הסתיים בכך שאלו הורחקו למחסום, לאחר חקירתם. בפעולה זו היה כדי ל"הפריד בין הכוחות" – ככל שאכן היה נתון לאלימות מצידם או לאיומים, כפי שטען.

ו.לעניין השיהוי – אכן, אין חולק כי עבר זמן רב מאז ביצוע העבירה ועד להגשת כתב האישום. אעפ"כ, משלא עברה תקופת ההתיישנות, אין בטענה זו די כדי להצדיק "הגנה מן הצדק". מכל מקום – זכות הנאשם לטעון להקלה בעונשו, בין השאר לאור הזמן הרב שחלף.

ו.לעניין ההגנה מן הצדק אמר כב' השופט אליקים רובינשטיין בבר"ש 2736/11 מדינת ישראל נ' ד"ר משה פרלמוטר, תק-על 2011(3), 1598 (2011) כי:"בהיקף תחולתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק במשפט הפלילי חלו בשנים האחרונות תמורות פסיקתיות וסטטוטוריות. בראשית הדרך היתה נכונות להכיר בטענת ההגנה מן הצדק רק במקרים חריגים ביותר, שבהם "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסבלו" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370 מפי השופט ד' לוין). י"ד. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (להלן פרשת בורוביץ) סקר בין המשפט את הגישות השונות ביחס להיקף תחולת הדוקטרינה, ובכלל אלה את הגישות הקוראות להרחבת השימוש בדוקטרינה זו, וטבע מבחן מרחיב וגמיש יותר: "עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות, ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם, לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה כמדומה המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהוה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר" (עמ' 807-806 (המשנה לנשיא (בדימ') מצא). ט"ו. בפרשה בורוביץ נקבעו שלושה מבחנים שיש לדון בהם כאשר מועלית טענה של הגנה מן הצדק. בשלב הראשון יש לבחון מהם הפגמים שנתגלו בהליך המשפטי שננקט כנגד הנאשם ומהי עוצמתם; בשלב השני יש לקבוע האם ניתן לקיים את ההליך הפלילי בצורה הוגנת וצודקת חרף הפגמים שנתגלו בו; בשלב זה על בית המשפט לאזן בין האינטרסים הרלבנטיים השונים תוך התחשבות בנסיבות כל מקרה, וביניהן חומרת העבירה המיוחסת לנאשם, מידת הפגיעה ביכולתו להתגונן כראוי, וחלקה של הרשות. בשלב האחרון על בית המשפט לבדוק, האם השתכנע כי ההליך אכן נוהל באופן אשר נוגד את עקרונות הצדק וההגינות, והאם על מנת לרפא את הפגמים ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום (ראו י' נקדימון הגנה מן הצדק (מה' שניה, תשס"ט), פרק רביעי (להלן נקדימון)..."

ז.לאחר עיון בפסיקה ובמלוא החומר שבתיק – לא ניתן לקבל את טענותיו כי עובדות המקרה מצדיקות מתן סעד של הגנה מן הצדק, באשר לא ניתן לקבוע כי "במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות", כלשון פסה"ד. הנאשם הודה כי ביצע את העבירה, אף כי טען שעשה זאת בשל בעיות דחופות בצנרת. הודאה זו נגבתה ממנו מתוך רצון חופשי – ואף חזר עליה בעדותו בבית הדין.

ז.למען השלמת התמונה יצויין כי מטעם המאשימה העידו שני עדים: סמ"ר מוטעז והמפקח יששכר איתן וכי עדויותיהם לא נסתרו.כמו כן הוגשה תעודת עובד ציבור עלי ידי סג"מ עוז כהן לעניין מעמדם של הפועלים שנתפסו כשוהים ללא היתר וכמי שלא היה רשאי להעסיקם (ת/4 ו-ת/6). מנגד הובאה לעדות שכנתו של הנאשם (באמצעות צו הבאה), גב' אולגה קמחי,לעניין העסקתה את העובדים הזרים – אלא שאין בעדותה זו כדי לשנות לעניין האישום של הנאשם (מה גם שהכחישה את הטענות לעניין העסקתה אותם). עד נוסף – מר אליהו ברוך, העיד על כך שהשכנה אולגה כן העסיקה ערבים בביתה – אלא שכאמור אין בכך כדי לשנות את הכרעת הדין. אין חולק כי המשטרה לא מצליחה לתפוס את כל מי שמעסיק עובדים זרים, וכתבי אישום מוגשים רק כשיש בידיה הוכחות חותכות על העסקה זו, בד"כ - כאשר נתפס עובד זר תוך כדי עבודתו (או מנוסתו מהאתר), ולא על סמך עדות מאוחרת של מי מהשכנים. העובדה שהעד העיד כי ידוע לו שגב' קמחי העסיקה ערבים – אין בה כדי ללמד דבר לעניין הנאשם, מה גם שבמועד בו נחקר לא היפנה את החוקרים לגב' קמחי, ועל כן לא היו אמורים לדעת עליה. בנוסף וכאמור, במועד ההקראה גרסתו של הנאשם הייתה כי ביקש משכנו שם הועסקו העובדים – "לקבלם" לעבודה דחופה אצלו, לאחר שוידא, לטענתו, כי יש להם אישור עבודה. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענותיו המאוחרות לעניין העסקתם שלא כדין על ידי שכנתו, וטענותיו לעניין האכיפה הסלקטיבית.

ח.לאור כל האמור לעיל – לא ניתן לקבל את טענת בא כוחו כי יש לזכות את הנאשם בשל "הגנה מן הצדק", ועל כן אין מנוס מלהרשיעו בעבירות שיוחסו לו.

ט.נקודה נוספת – במהלך הדיונים הסביר הנאשם כי מצבו הכלכלי/הרפואי בכי רע. ואכן, טענה זו יש מקום להתחשב בה, אולם לא לעניין עצם הרשעתו אלא לעניין גזר דינו. כך יהיה מקום להתחשב במועד מתן גזר הדין בעובדה שלא מדובר באדם שהעסיק דרך קבע עובדים אלא שעשה כן לכל היותר במשך יומיים, וכן בעובדה שכתב האישום הוגש זמן רב כל כך לאחר מועד ביצוע העבירה. מכל מקום – וכאמור – אין בכך כדי לשנות את ההכרעה לעניין עצם ההרשעה, ובמועד הטיעונים לעונש יהיה רשאי הנאשם להעלות טיעונים אלו, ולהמציא מסמכים על מצבו הכלכלי/הרפואי כנטען על ידו.

סוף דבר:לאור האמור לעיל , הריני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. מועד לטיעונים לעונש נקבע ליום 14/11/11 בשעה 13:00.מזכירות בית הדין תישלח את הכרעת הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג אב תשע"א , 23 אוגוסט 2011, בהיעדר הצדדים.