מ.י. משרד התמ"ת מחלקה משפטית-עו"ז נ' מרדכי זיידל ציינוירט

גזר דין

נגד הנאשם, הוגש כתב אישום בגין העסקת עובדים זרים בלא היתר, בניגוד להוראות סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק").

על פי כתב האישום, ביום 16.1.06 בשעה עשר או בסמוך לכך, נצפו על ידי מפקחי המאשימה שני עובדים זרים - תושבי הרשות הפלשתינית, אשר עסקו בעבודות שיפוץ בקומת המרתף בדירה בעבודות בנייה שונות וביניהם שבירת סלעים מחוץ ובסמוך לדירה (להלן: "האתר").

הנאשם כפר בכתב האישום (פרו' 12.7.10 עמ' 2 -3), וטען כי לא העסיק את העובדים

שפרטיהם מופיעים בסעיף 2 לכתב האישום מעולם וכי אין לנאשם כל ידיעה באשר למי שנצפו כביכול כעובדים.

עובדות המקרה עולות מכתב האישום בהם כפר הנאשם ולפיהם העסיק שני עובדים שלא היו מורשים לעבוד בישראל.

לפיכך עבר עבירה של העסקה שלא כדין עבירה על סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) תשנ"א-1991.

עקרון להעסקת עובדים זרים ללא היתר נקבע בע"פ 1001/01 מדינת ישראל נ' ניסים נפתלי, עבודה ארצי כרך לג' (36) (32), שם נאמר כי אין להטיל קנס סמלי או נמוך על מעסיק מבלי שקיימים נימוקים מיוחדים.

מדיניות הענישה הראויה, היא זו המקדמת את תכלית החוק – בהתחשבות במקרה הספציפי.

סעיף – 2(א) (2) קובע קנס מוגדל לגבי עובר זר המועסק במסגרת עסקו או משלח ידו של מעביד. המאשימה טענה לעונש כאילו משלח ידו של הנאשם הוא בהעסקת עובדים בבניה או בשיפוצים. במסגרת טיעון זה טען בא כח המאשימה לחומרה יתרה, על פי הפסיקה ולהשתת קנס מרבי על פי החוק בסך 116,800 ₪ על פי הנוסחה כאמור בסעיף 61(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ליתר זהירות טען בא כח המאשימה לכפל הקנס המרבי במידה והנאשם איננו מעסיק שזה משלח ידו.

לזכות הנאשם עומדת העובדה כי אין לחובתו כלל עבירות מסוג זה, מדובר בעבירה שביצע הנאשם בינואר 2006, כמעט לפני שמונה שנים. כאשר שימש תקופה קצרה, בהסכמה אד הוק במסגרת הסכם של מכירת דירתו הפרטית, כקבלן שהעסיק שני עובדים אלה.

על כן, יש לשים אל לב את צו המחוקק לפי סעיף 2(א) לחוק עו"ז, לפיו כאשר העבירה מבוצעת במסגרת עסקו ומשלח ידו של האדם העונש עליה הוא מאסר שנה או ארבע פעמים הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. אולם בעובדות מקרה זה עלה חד משמעית כי אין מדובר בעבירה שבוצעה במסגרת עסקו ומשלח ידו של הנאשם.

על פי הכרעת הדין הנאשם נתן תצהיר ביום 13.12.08 נ/2 ולבקשתו של מר לבקוביץ בתיק פלילי אחר שנפתח נגד לבקוביץ (102/08). על סמך תצהיר זה ברור כי כל עניין העסקה הינו פועל יוצא של התחייבותו למכור את הדירה ללבקוביץ. משכך, לא מדובר בנאשם שהעסק שלו הוא העסקת עובדים זרים לצורך בנייה או שיפוץ. מדובר באזרח רגיל אשר מהטיעונים לעונש עולה כי היה בעל חנות למזון ומוצרי טבע, וכי העסקה זו כפי שנקבעה בהכרעת הדין בהיותו מעביד היו חד פעמית אד הוק בלבד.

משכך, אין לקבל את טענת המאשימה כי יש להשית על הנאשם את נוסחת הקנס המחייבת תשלום של פי ארבע מהסכום ויש במקרה זה לכל היותר להתייחס לחובה להשית פי שניים מהסכום הנקוב בחוק העונשין כמי שהעסיק שלא במסגרת העסק.

במסגרת הטיעונים לעונש הגיש הנאשם מסמכים הנוגעים למצבו הכלכלי והבריאותי (סומן בטעות מ/13 במקום נ/4), על פי מסמכים אלה עולה המצב כדלקמן: לנאשם 36 אחוז נכות רפואית מיום 7.11.07 בעניין סוכרת. לפיכך גם אם אינו זכאי לגמלה על פי מסמך זה של המוסד לביטוח לאומי מכל מקום מצבו הבריאותי אינו שפיר. עוד הגיש אישור כי אינו עובד ואין לו הכנסות מ 1.11.09. לדברי הנאשם העסק שבבעלותו קרס והוא נותר בחובות כאשר הינו מובטל והגיש לאחרונה תביעה להבטחת הכנסה אשר טרם התבררה.

עוד עולה כי גם רעייתו של הנאשם סובלת ממצב בריאותי לא שפיר כדבריו ואף היא אינה עובדת וללא הכנסות כעולה ממסמך הביטוח לאומי מיום 3.9.12.

באשר למצבו הכלכלי הוגשו מסמכי בנק ישראל הפיקוח על הבנקים מהם עולה כי הנאשם ואשתו מוגבלים בנסיבות מיוחדות בהגבלה שהוטלה על ידי ההוצל"פ, וזאת עד ליום 8.3.17.

(ממסמכי בנק ישראל מיום 20.8.13) עוד עולה כי לנאשם חוב בארנונה בירושלים וכי הדירה שבבעלותו נמצאת בהליכי הוצאה לפועל וחל עליה צו ניהול על ידי כונס נכסים כאשר זהו נכסו היחיד (תדפיס לשכת רישום המקרקעין מיום 25.7.11 ואישור משרד מיסוי מקרקעין מיום 19.8.13).

לאור כל האמור לעיל, מדובר בנאשם אשר הלכה למעשה גם אם לא הוכרז ככזה, במסגרת המשפטית המתאימה, הינו חדל פירעון.