מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' עיסא בילאל

גזר דין

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפני ביום 3.7.13, הורשעה הנאשם, על פי הודאתו, בהעסקה עובד זר שלא כדין על פי סעיפים 2(א)(1) ו-(2) לחוק לעובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק")

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש. ב"כ המאשימה הטעים, כי כתבי האישום הוגשו בשל שלושה אירועים שונים, שבוצעו בשנת 2007, וכי המדובר בעבירות חמורות שהענישה עליהם היא כלכלית. ב"כ המאשימה סבר כי מתחם הענישה ההולם במקרה הנוכחי ובמקרים דומים של מס' תיקים של מי שעבר בעבר עבירות דומות הינה בן 20% מהקנס המרבי ל-50% מהקנס המרבי לכל עבירה ולכל עובד.

ב"כ המאשימה טען כי היות והנאשם המציא לו מסמכים כלכליים יש להענישו ברף המינימאלי של 20%.

מאידך, טענה הנאשם, כי מתנהלים נגדו 11 תיקים בהוצאה לפועל, וכי יש לו 3 ילדים, אשתו לא עובדת וכי הוא 'עובד יומי' בשיפוצים. הנאשם הוסיף כי "המצב הכלכלי שלי כרגע לא טוב ובעוד שבוע חל חג הרמאדן אני מבקש ביה"ד יתחשב בי ושאוכל לחיות גם".

הכרעה

סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 קובע כדלקמן:

"הורשע אדם שהוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 13, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מסכום הקנס המנהלי שהוטל עליו לפי סעיף 8, אלא אם כן ראה בית המשפט, מנימוקים שיירשמו, נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו".

בענייננו מדובר על שלושה כתבי אישום יזומים מטעם המאשימה ולא בבקשה להישפט. לחובתו של הנאשם ייאמר כי העסקת עובדים זרים ללא היתר עבודה הוגדרה כעבירה חמורה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות (ראו: ע"פ 1001/01 מדינת ישראל - ניסים (פורסם במאגרים המקוונים).

טווח ענישה

העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן הן בשיעורים משמעותיים, ובהיקפים של אלפי שקלים. ניכר, כי בעת שנקבע שיעור הקנס, הדעת ניתנה לכך שהעסקת עובדים זרים בניגוד לדין משיאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שלא הייתה הקפדה על כך שעובדים זרים ישובו לארצותיהם עם פקיעת אשרת העבודה. לכל אלה הצטרפה תופעת הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של העובדים הזרים, אשר התרחשה בהיקף גדול מצד חלק מהמעסיקים, ופגעה בערכי יסוד של החברה ובדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י עת קבע כדלקמן:

"ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים." (פורסם באתר נבו)

דא עקא, שבמקרים רבים, ההרתעה שיוצר הקנס המנהלי, העומד על סך 5,000 ₪ (לכל עבירה), איננה מספקת, ולא אחת הוברר כי מי שהוטל עליו קנס מנהלי איננו נרתע מלשוב ולבצע עבירות.

במקרה כזה הוסמך התובע לנקוט בהליך פלילי יזום, במסגרתו נחשף הנאשם לקנס העונשי המקסימאלי שנקבע לעבירה בחוק, העומד על סך 116,800 ₪.

על רקע האמור אבהיר, כי מקום שמדובר בכתב אישום שמוגש בעקבות בקשת נאשם להישפט, מתווה המחוקק מדיניות ענישה ברורה, ולפיה הקנס שיוטל בהליך הפלילי, לא יפחת מהקנס המנהלי שהוטל בגין אותה עבירה אלא מנימוקים שירשמו (ראה סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו - 1985), ואולם, מקום שמדובר בכתב אישום יזום, לא הותוותה מדיניות עונשית בחוק.

לדידי, וכפי שפירטתי לעיל, מדובר בעבירה שביסודה עומד מניע כלכלי מובהק ולכן, על מנת שהאכיפה תהיה אפקטיבית, עליה להיות משולבת בסנקציה כספית, אשר יהיה בה כדי ליצור את ההרתעה הנדרשת, ולהפוך את העבריינות בתחום - לבלתי משתלמת.

מחוקק המשנה סבר כי קנס מנהלי בסך 5,000 ₪ הולם את חומרת העבירה, ויצור הרתעה מספקת.

במקרה דנן, עומדות לזכותו של הנאשם מספר עובדות. הראשונה – שהוא הודה בביצוע העבירות בישיבת ההקראה ובכך חסך הליך שיפוטי יקר. לפיכך בנסיבות של הודאה, ככלל, הרף העליון של הענישה צריך שיהיה בשיעור 50% מהקנס הפלילי המקסימאלי. טווח הענישה המתאים לכל עבירה הוא אפוא בין 5,000 ₪ ל – 58,400 ₪.

במספר הסדרי טיעון שהוגשו לאחרונה לאישורו של בית דין זה, עמד העיצום הכספי על סך שבין 20,000 ₪ ל- 26,000 ₪. ודוק בחלק מכתבי האישום בתיקם שלהלן הואשמו הנאשמים גם על עבירה של העסקת עובד זר ללא ביטוח רפואי. ראו: ת.פ. 29736-08-12 מ"י נ' דורה אורנה ואורי; ת.פ. 32484-08-12 מ"י נ' לבנשטיין דוד ופנינה ות.פ. 29835-08-12 מ"י נ' נרקיס יואב ואיילת, 31556-02-13 מ"י נ' אבריל וינשטין.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לגזור על הנאשם 11,000 ₪ לכל אחת משלוש העברות.