מ.י. משרד התחבורה - תביעות משפטיות נ' בכר

פסק דין

זהו ערעור על זיכויו של המשיב מעבירות של סירוב לביצוע שירות בר פיקוח, התניית תנאים לביצוע שירות בר פיקוח, אי הפעלת מונה והתנהגות שאינה הולמת נהג מורשה.

המדובר באירוע שבו המשיב, שהינו שוכר מונית לרבות רישיון להפעלתה, עמד עם רכבו ליד קניון ארנה בהרצליה. הנוסע (להלן:"הנוסע" או "המתלונן"), שביקש לבצע נסיעה מיוחדת למכבסה כאשר המונית ממתינה לו ומחזירה אותו לאותו מקום, פנה אל המשיב תוך שהוא נכנס למונית ומבקש לנסוע למקום חפצו. המשיב סירב להסיע את המתלונן ליעד שביקש, למרות שהיה פנוי לביצוע הנסיעה, והתנה את המשך הנסיעה בתשלום 20 ₪ שכר הסעה קבוע לכל כיוון ולא נאות להפעיל את המונה לבקשת הנוסע.

בסופו של דבר, החזיר המשיב את הנוסע לנקודת המוצא והורה לו לרדת מהמונית. עוד נטען כי המשיב התנהג באופן שאינו הולם נהג המורשה להסיע ברכב ציבורי בכך שהחל לעקוב ברגל אחרי המתלונן ואיים עליו כי הוא יודע היכן הוא גר וכי "אבוא אליך ואפרק אותך".

לאחר שמיעת ראיות קבע בית משפט קמא כי יש לזכות את המשיב מחמת הספק. על הכרעת דין מזכה זו, הערעור שבפניי.

לטענת ב"כ המערערת, שגה בית משפט קמא כאשר, למרות שלא מצא את המתלונן בלתי מהימן, החליט לא לבסס את הרשעתו של המשיב על עדותו. המשיב, כך טוען ב"כ המערערת, עמד במקום שבדרך כלל מחכות מוניות, המתלונן זיהה אותו כנהג שעמד באותו מקום בעבר והדברים סותרים את גרסת המשיב כי הזדמן למקום במקרה.

החובה החלה על נהג מונית לקחת כל נוסע שמבקש להשתמש בשירותיו והחובה להפעלת מונה הינן עבירות של אחריות קפידה והמשיב חייב היה לבצע את הנסיעה ולהפעיל מונה כפי שנדרש.

משטען אחרת, נטל הראיה עליו להוכיח כי עמד בחובה זו או שכוח עליון, והוא בלבד, כך לדברי ב"כ המערערת, מנע ממנו מלעשות כן.

לטענת ב"כ המערערת, המשיב לא הביא לעדות את בנו שלטענתו הסיע אותו למקום וחיכה לו. משלא עומדת לו הגנה זו, קורסת כל הגנתו גם בגין שאר העבירות שמהן זוכה.

המשיב, שלא היה מיוצג בבית משפט קמא ואף בפניי הגיע בגפו, חוזר על גרסתו המקורית לפיה באותו יום לא היה זמין לנסיעות אלא הסיע את בנו החייל לתקן את מכשיר הטלפון שלו ובאותה עת שבה מדובר, המתין לו עד שישוב מהתיקון.

המשיב עומד על גרסתו זו, טוען שוב כי אין זה נכון שהמתלונן נכנס לרכבו וכי נסעו יחד כברת דרך. עם זאת, הודה כי המתלונן פנה אליו וכי הוא סירב להסיעו בטענה כי "איננו זמין". לדבריו, המתלונן אפילו "לא נגע בידית רכבו", על אחת כמה וכמה שלא נכנס אליו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בפרוטוקול הדיון, העדויות שנשמעו בפני בית משפט קמא, והמוצגים שהוגשו, סבורני כי יש ממש בערעור.

נתחיל מכך כי בית משפט קמא נתן אמון בדברי המתלונן. בית המשפט קבע כי עדותו של המתלונן "לא עשתה, חלילה, רושם בלתי מהימן". עם זאת, קבע בימ"ש קמא כי מדובר בגרסה מול גרסה ומאחר ולגישתו לא נמצא חיזוק ראייתי לגרסת המתלונן, מצא לנכון לזכות את המשיב מחמת הספק.

גישה זו איננה נכונה. ספק בעיניי אם ניתן לקבוע במקרה זה כי המדובר בגרסה מול גרסה, אם כי נכון הדבר שהראיה העיקרית והישירה לביצוע העבירות לכאורה היא עדותו של המתלונן כאשר גרסתו של המשיב סותרת אותה מכל וכל. מבחינה זו אמנם צריך היה בית משפט קמא לקבוע ממצאי מהימנות ולהעדיף גרסה אחת על פני השנייה. בנקודה זו כאמור לעיל קבע בית המשפט כי גרסתו של המתלונן מהימנה בעיניו. מכך אתה למד מינה וביה כי גרסתו של המשיב שסותרת אותה לחלוטין, איננה יכולה להתקבל.

הלכה פסוקה היא כי בית משפט רשאי לבסס הרשעה על עדות יחידה וכל שיש צורך הוא לעשות כן בזהירות ולא כלאחר יד.

מוכנה אני להניח כי בית המשפט בחן את קיומן של שתי העדויות דלעיל והתוצאה שאליה הגיע היא פועל יוצא מכך, ואולם סבורני כי בכך שגה, שהרי בחינת הראיות נותנת כי קיימת עדות נוספת ואותות אמת נוספים המצטרפים לגרסת המתלונן. המדובר בעדותו של החוקר, עד תביעה מס' 2. עד זה אישר במלואם את דברי המתלונן בכל הנוגע לקיומו של נהג נוסף בשם יוסי אשר עימו שוחח המתלונן, ואשר היה עד לפחות לחלק מן האירועים ואישר את דברי המתלונן.

נכון הדבר כי יוסי זה לא זומן כעד תביעה ויתכן כי ראוי היה לזמנו. אולם אי זימונו כשלעצמו אינו פוגם ב"יש" ואיננו פוגם במכלול הראיות.

עדות החוקר, עד תביעה מס' 2, באשר לדברים שאמר לו אותו יוסי, הינם אמנם בבחינת "עדות שמיעה" ואינם מהווים ראיה לאמיתותם של דברים. אך בהחלט יכולים הם להוות ראיה לעצם אמירתם. עובדה זו כשלעצמה, דהיינו, עובדת שמיעת הדברים מפיו של יוסי המאשר את גרסת המתלונן, מהווה חיזוק לגרסתו של המתלונן (חיזוק שכאמור אין צורך בו אלא לשם זהירות).

יתר על כן, המשיב, שטען כי נמצא במקום כמלווה לבנו שהלך לתקן את מכשיר הטלפון שלו, לא מצא לנכון לזמן את בנו להעיד לטובתו. בן זה, אילו היה מתייצב לעדות, יכול היה ללא ספק לאשש או לסתור את גרסתו של המשיב. המשיב כאמור לא זימנו להעיד.

"הלכה מושרשת היא כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ראו: ע"פ 728/84 חרמון נ' מ"י, פד"י מא(3) 617, 625 (1987)..." (ע"פ 8994/08 פלוני נ' מ"י (לא פורסם), מיום 1/9/09).