מ.י. משטרת נצרת - תביעות מרחב עמקים נ' יוסופוב ואח'

גזר דין

הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן בביצוע עבירה של מתן עדויות סותרות, לפי סעיף 240 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן:"חוק העונשין").

בתאריך 27.07.03 לפנות בוקר, בכביש 73 מכיוון עפולה למגדל העמק, סמוך לצומת גניגר, התנגש רכב מסוג הונדה מ"ר 97-038-08 (להלן:"הרכב"), השייך לשמעון אלקבץ, ברכב משטרתי מ"ר 25-211-15 (להלן:"התאונה"), ברכב שהה אותה עת הנאשם.

בתאריך 29.07.03 מסר הנאשם בחקירתו במשטרה כי בן ציון יוסופוב נהג ברכב בזמן התאונה.

כאשר נחקר הנאשם בשנית בתאריך 29.08.05 מסר כי שמעון אלקבץ, הבעלים של הרכב, נהג ברכב בזמן התאונה.

בחקירתו השלישית, בתאריך 17.09.06, מסר הנאשם כי בן ציון יוסופוב נהג ברכב בזמן התאונה.

תסקיר שירות המבחן:

מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם הינו רווק בן 28 המתגורר בבית סבתו מאז התגרשו הוריו, כאשר היה בן חצי שנה, ועד היום.

הנאשם השלים 12 שנות לימוד במגמת מסגרות, שירת בצבא במשך שנתיים ושוחרר בשל הצורך לסייע בפרנסת סבתו, כיום עובד במספנות, בנמל חיפה, כעובד כללי בתחום המסגרות.

הנאשם הביע את רצונו לקשר טיפולי עם שירות המבחן, על מנת לבחון את הנסיבות שהביאו לביצוע העבירה ועל מנת לרכוש כלים לזיהוי מצבי לחץ וסיכון ודרכי התמודדות אלטרנטיביות. קצינת המבחן המליצה להעדיף ענישה שיקומית ולהטיל עליו צו מבחן למשך שנה, במהלכו ישולב בהליך טיפולי, וזאת מבלי להרשיעו בדין.

טעונים לעונש:

ב"כ התביעה ביקש לדחות המלצותיו של שירות המבחן ולהרשיע את הנאשם בדין. לדבריו, העבירה אותה ביצע הנאשם אינה מצדיקה סטייה מכלל ההרשעה והאינטרס הציבורי מחייב להרתיע מפני הישנותן של עבירות מסוג זה. אשר לעונש, ביקש ב"כ התביעה לגזור על הנאשם מאסר על תנאי, קנס והתחייבות.

ב"כ הנאשם ביקש לאמץ המלצותיו של שירות המבחן שלא להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו צו מבחן. הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה, מודע לחומרת מעשיו והביע חרטה אמיתית וכנה. הנאשם ללא עבר פלילי כלל, עמד לראשונה בפני חוקר משטרתי, התרגש ופחד מהמעמד ועל כן מסר את ההודעות הסותרות. עוד הוסיף הסנגור כי העולם העברייני זר לנאשם, על כן הרשעתו תגרום לנזק משמעותי ובלתי הפיך. הנאשם עובד כיום בנמל חיפה והרשעתו תביא אף לסילוקו ממקום עבודתו.

הרשעה או אי הרשעה:

בסיום ההליך הפלילי ולאחר שהוכחה אשמתו, הכלל הוא הרשעת הנאשם. רק נסיבות חריגות ויוצאות דופן מצדיקות במקרים מיוחדים הימנעות ממנה, המבחנים להימנעות מהרשעה נקבעו למעשה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל:

"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים : ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

בבר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל נאמר מפי כב' הנשיא שמגר (כתארו אז) כי:

"לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה. כל שהמחוקק יכול היה לקבוע לענין זה הוא מניינם של הנתונים העיקריים אשר אותם רשאי בית המשפט להביא בחשבון והם נסיבות הענין, ובכללם אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאיו בביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקילה אחרת".

בע"פ 2513/96, 3467 מדינת ישראל נ' שמש ואח' , פ"ד נ (3) 682, קבע בית המשפט העליון כי: