מ.י. מס הכנסה ירושלים נ' א.כ. הסעות מיוחדות בע"מ ואח'

גזר דין

במועדים הרלבנטיים לכתב האישום היתה הנאשמת 1 חברה פעילה רשומה בישראל, שעיסוקה במתן שירותי הסעה, והנאשם 2 (להלן: "הנאשם") שימש בה מנהל פעיל. בכתב האישום הכולל שישה אישומים, הואשמו הנאשמים 2-1 בשלוש עבירות של אי הגשת דו"חות במועד לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א-1971 (להלן: "הפקודה") בגין כך שבשנת המס 2006-2004 לא הגישו לפקיד השומה במועד, ללא סיבה מוצדקת, דו"חות על הכנסותיה של החברה. הנאשם הואשם גם בשלוש עבירות של אחריות מנהלים לפי סעיף 224א לפקודה ובשלוש עבירות של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 216 (4) לפקודה ביחס להכנסותיו בשנים 2006-2004.

כתב האישום הוגש ביום 20.5.2008. לא הונח לפני ביה"מ הסבר לעיכוב הגדול בהגשתו, כאשר הוא מתיחס לעבירות מן השנים 2006-2004. אולם הגשתו של האישום הביאה למאמץ של הנאשם לבקש להסירו ולהמירו בקנס מנהלי.

מעל דפי הפרוטוקול נמצאות הבקשות החוזרות והנשנות של הנאשם לדחיית הדיונים כדי להביא לביטול האישום, לאחר שיומר בקנס מנהלי.

מדיניותה של המאשימה היא שכל עוד חב אדם חוב כלשהו, בין שבא בגדרו של כתב האישום ובין שטרם גובש עליו אישום פלילי, אין מבטלים כתב האישום נגדו. כך קורה שחרף העובדה שהעבירות המיוחסות לנאשמים תחומות בשנים 2006-2004, לא ניאותה רשות המס להמיר האישום נגד הנאשמים בשל המחדלים המיוחדים להם לגבי שנות המס 2008-2007.

ודוק: כתב האישום לא תוקן ולא הוספו אישומים נגד הנאשמים לגבי השנים האחרות (2008-2007). אולם ביטולו של כתב האישום הותנה, כאמור, בהסרת כל המחדלים והגשת כל הדוחות שהיה על הנאשמים להגיש.

במשך תקופה ארוכה מאד, נתנו לנאשמים הזדמנויות להסיר המחדלים. מטוטלת טענותיו של ב"כ הנאשמים נעה בין חוסר האפשרות הכלכלית של הנאשמים לשכור שרותיו של רו"ח שיגיש דוחות של הנאשמים לבין חוסר יכולתם של הנאשמים להמציא דוחות שלמים, הכוללים גם ראיות על הוצאותיהם, ומוגשים ללא כל הערה או הסתיגות.

פעמים, וזאת סמוך לתחילת קיומו של כתב האישום, נדחה הדיון מעת לעת בהסכמת המאשימה. פעמים נטען ע"י ב"כ הנאשמים שהנאשם אינו זוכה לשיתוף פעולה של הגורמים האחראים ברשות המס ומתקשה לקיים את התחיבויותיו כלפי בית המשפט להסרת כל המחדלים המיוחסים לו.

ביום 02/02/10 הצהיר ב"כ הנאשם : "הוסרו המחדלים. נדרשת הצהרת הון ונוכל לסיים את התיק מחוץ לכותלי בית המשפט" (ע' 5 ש' 4-5), ואולם חרף הצהרה זו וחרף דחיות רבות נוספות שניתנו לנאשם לבקשת בא כוחו (חלקן בהתנגדותה של המאשימה)- גם ביום 20/01/13 לא הוסרו כל המחדלים ע"י הנאשם.

לבסוף, ביום 01/05/13 ניתנה תשובת הנאשם לכתב האישום. הנאשם הודה בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, אך ביקש מביהמ"ש שלא להרשיעו בשלב זה בעבירות ולהסתפק בקביעה כי הוא עבר את העבירות, וזאת על מנת לאפשר לו, פעם נוספת, להסיר את המחדלים שבכתב האישום ולהגיש בקשה להעברת ההליך הפלילי לפסים מנהליים. בענין זה טען הנאשם, כי נדרשת לו ארכה בת 60 ימים. ואולם, נוכח התמשכותם הקיצונית של ההליכים ונוכח התנגדותה של ב"כ המאשימה לדחיה נוספת - נתנה הכרעת הדין לפיה הורשעו הנאשמים בעבירות המיוחסות להם. כדי לאפשר לצדדים, במיוחד לנאשם, להיערך לטיעונים לעונש נקבע מועד לטיעונים אלה.

דא עקא, שגם במועד אשר נקבע לשמיעת הטיעונים לעונש, חזר ב"כ הנאשם , אשר נראה כי מיאן לסתום הגולל על הבקשה להמרת האישום לקנס מנהלי - וביקש דחיה נוספת לשם הגשת בקשה כאמור למס הכנסה , תוך שהוא מגולל בפני ביהמ"ש, באריכות רבה, את התלאות הרבות שעבר כביכול הנאשם בנסיונו להסיר את המחדלים ולהמיר את כתב האישום בקנס מנהלי, וזאת אך ורק כדי להימנע מהרשעה פלילית. בענין זה טען הסניגור, כי הנאשם נאלץ לשחזר את כל המסמכים החשבונאיים של הנאשמת 1 לאחר שמשרדיה הופקעו ע"י העיריה בכח ומסמכיה הושמדו, וכי השחזור ארך זמן רב והקשה על הסרת המחדלים. לדבריו, הנאשם הצליח לשחזר את המסמכים המתעדים את הכנסותיה של הנאשמת 1 בלבד (שכן התקשרויותיה היו עם מוסדות ציבוריים) אך לא את המסמכים המתעדים את הוצאותיה בשנים הרלבנטיות, ומשכך אין ביכולתו של הנאשם למעשה לקזז מהכנסתו החייבת במס את הוצאותיו בסך של כ-400,000 ₪. למרות הנזק הכספי העצום שהיה כרוך בהגשת הדוחות, טען ב"כ הנאשם, המשיך האחרון לשקוד בכך, תוך שהוא "הופך את העולם" (ע' 16 ש' 8), הכל כדי להימנע מכתם ההרשעה הפלילית ומהנזק שהיא עלולה להסב לפרנסתו, שכן בעטייה יימנע ממנו לגשת למכרזים ציבוריים. לדברי הסניגור, כל מאמציו של הנאשם להגיש הדוחות לרשות המס נעשו על סמך דבריהם של נציגיה כי הסרת המחדלים שמחוץ לכתב האישום היא תנאי להמרת כתב האישום.

בתגובה טענה ב"כ המאשימה, כי בקשתו של הנאשם להמרת כתב האישום נדחתה מאחר שהוא לא הגיש דו"חות מבוקרים כנדרש. לדבריה, הדוחות לשנים שמחוץ לכתב האישום הוגשו ע"י הנאשם עם הסתייגות של רואה החשבון מטעמו וכל נסיונותיה לקבל ממנו הבהרות בנוגע להסתייגות זו עלו בתוהו.

הרושם שהתקבל אותה עת היה שהפער בין רשות המס לבין הנאשמים נובע, אולי, מגישה טכנית ודווקנית ונכון וצודק יותר לחשוב על מוצא מן המצב, באופן שצד אחד יהנה ומשנהו לא יהיה חסר.

לפיכך בעקבות הצעת ביהמ"ש ניאותה המאשימה לאפשר לנאשם לתקן את הדו"חות ולשקול מחדש המרתו של האישום בקנס מנהלי תוך חיוב הנאשם בסכום כלשהו (שייקבע ע"י ביהמ"ש) וישולם על ידו כתרומה לאקי"ם. בהתאם לכך הוסכם, כי ככל שלא תינתן לנאשם האפשרות להמיר האישום בקנס מנהלי – ייקבע מועד לשמיעת הטיעונים לעונש וייגזר עונשו של הנאשם.

ביום 10/11/13 התקיים דיון במעמד ב"כ הצדדים, במסגרתו התחוור, כי הצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה בנוגע לדו"חות שהוגשו ע"י הנאשם בגין השנים שמחוץ לכתב האישום (2008-2007), כאשר כל אחד מהצדדים מטיל האשמה לכך על משנהו . לדיון הנ"ל התייצבה גם הגב' ורד שטיינר אשכנזי, רואת חשבון ורכזת חולית חברות במס הכנסה, אשר ביקשה להבהיר, כי חרף ההזדמנויות הרבות שניתנו לנאשם מאז הדיון האחרון, לא השכיל האחרון להוכיח, כי התקבולים המופיעים בדו"חות שהגיש לשנים 2008-2007 מהווים פרעון של יתרת החוב בסך של 400,000 ₪ שנותרה במאזן של שנת 2006 , ועל כן לא ניתן היה לאשר את הדוחות הנ"ל ולהמיר את האישום בקנס מנהלי .

משלא השכילו הצדדים להגיע להסכמה בדבר המרת האישום בקנס מנהלי, נשמעו ביום 10/11/13 הטיעונים לעונש.

המאשימה, בהסתמכה על פסיקה שהגישה, טענה כי מתחם העונש הראוי בגין העבירות דנן, בהתחשב בחומרת העבירות, בסכום המס הגבוה שנגזל מקופת המדינה, בעובדה כי המחדלים שבכתב האישום הוסרו ע"י הנאשם באיחור ניכר, בעוד המחדלים שמחוץ לכתב האישום לא הוסרו על-ידו כלל , במחזורי הפעילות הניכרים של החברה בשנים הרלבנטיות, ומאידך- בהעדר עבר פלילי לנאשם בעבירות מס , עומד בגין כל אחת משש העבירות על 8-2 חודשי מאסר על תנאי, על קנס בסך של בין 8,500 ₪ לבין הרף העליון הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין (29,000 ₪) ועל התחייבות כספית להימנע מלעבור עבירות דומות.

בהתאם למתחם זה עתרה המאשימה להשית על הנאשמת 1 קנס בסכום שייקבע ע"י ביהמ"ש, ועל הנאשם - 6 חודשי מאסר על תנאי, קנס ברף העליון של המתחם (29,000 ₪ ) בגין כל עבירה, והתחייבות שלא לעבור עבירות דומות.

מנגד, עתר ב"כ הנאשם לביטול ההרשעה ולהטלת צו מבחן על הנאשם, ולחלופין להטלת מאסר על תנאי ללא קנס או בצירוף קנס סמלי בלבד. בטיעוניו עמד פעם נוספת, בהרחבה, על המאמצים הניכרים שהשקיע לדבריו הנאשם במטרה לנסות ולהמיר האישום בקנס מנהלי , ועל "נחישותו מעוררת ההתפעלות" (כלשונו) להימנע מכתם ההרשעה הפלילית, על אף המחיר הכלכלי הכבד ששילם על כך. ואמנם, הדו"חות בגין שנות המס הנכללות בכתב האישום – טען הסניגור- הוגשו על ידי הנאשם כבר בשנת 2010, זמן קצר לאחר תחילת המשפט, וכל שנותר לו היה להגיש את הדו"חות המתייחסים לשנים שמחוץ לכתב האישום, בהן כלל לא היתה פעילות לחברה, ואולם המאשימה ערמה בפני הנאשם הררים של קשיים וסירבה לקבל הדו"חות שהוגשו על ידו (בתחילה בעצמו ולאחר מכן, בהתאם לדרישתה, באמצעות רו"ח מטעמו).

עוד פירט הסניגור בטיעוניו את הנסיבות שהובילו את הנאשם לביצוע העבירות דנן. בענין זה טען, כי הנאשם הינו אדם נורמטיבי אשר מאז הקים את הנאשמת בשנת 1988 הקפיד לשלם מסים כדין "תוך שהוא מהווה דוגמא ומופת להתנהלות עסקית מסודרת" (ע' 24 ש'12), אך בשנת 2000 הפקיעה העיריה מבנה שנרכש על ידי החברה בירושלים, תוך שהיא מפצה אותו בסכום זעום המהווה שמינית בלבד מערכו של המבנה. כתוצאה מכך נקלעה הנאשמת לקשיים כלכליים, הנאשם הוכרז כפושט רגל, ביתו נמכר ותמורתו הועברה לכיסוי החובות, וכיום הוא מתגורר בדירה שכורה ומפרנס שלושה ילדים, בהם בן חייל. מצבו הכלכלי בכי רע, ואין באפשרותו לשלם קנסות בסכומים להם עתרה המאשימה.