מ.י. מחלקת חקירות שוטרים ירושלים נ' מאהגר

החלטה

בפני בית המשפט מונחת בקשת הנאשם לזכותו מכתב האישום שהוגש נגדו בשל הטענה לפיה אין להשיב לאשמה.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו הוא מואשם בכך שביום 1.2.2006, במסגרת תפקידו בפינוי המאחז "עמונה", כקצין משטרה ומפקד צוות ביס"מ ש"י, ביצע עבירות כלפי שלושה מתלוננים שונים, בהם: תקיפה הגורמת חבלה ממשית – עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ותקיפה הגורמת חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין.

סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע שעם סיום פרשת התביעה זכאי הנאשם לטעון שאין הוא חייב להשיב לאשמה, שכן אין בראיות התביעה אפילו "הוכחה לכאורה" של האשמה המיוחסת לו בכתב האישום. הטענה תתקבל בהנחה שאף אם יינתן לראיות התביעה מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל לא יהיה בהן די כדי לבסס הרשעה ועל כן יש לזכות את הנאשם כבר בשלב זה. במצב כזה אכן אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן שהרי אין לו בפני מה להתגונן וראוי לזכותו.

מבחן קיומן של "ראיות לכאורה":

על מנת להכריע בטענה זו בית המשפט אינו נדרש לדקדק ולבחון האם אכן הוכח לכאורה כל פרט וכל יסוד עבירה מאלה שהוזכרו בכתב האישום. די בכך שיהיו ראויות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של כתב האישום. יודגש שאין צורך אלא בראיות בסיסיות, אף אם דלות, להוכחת יסוד העבירות בהן מואשם הנאשם על מנת לחייבו להשיב לאשמה. בעניין זה אוסיף שגם כאשר ראיות התביעה הינן נסיבתיות הרי שבשלב זה די בכך שיש בראיות שהובאו כדי לסבך את הנאשם בעבירות המיוחסות לו על מנת שיידרש להשיב לאשמה. כמו כן, בשלב זה אין בית המשפט נדרש להביא בחשבון ראיות לטובתו של הנאשם העולות מפרשת התביעה.

כמו כן אציין שלשם דחיית הטענה לפיה אין להשיב לאשמה מספיק שהמסכת העובדתית המתוארת בכתב האישום מתאימה לכל עבירה שאפשר להרשיע בה בשל האירוע נושא כתב האישום ואין נדרשת הוכחת התאמתה לעבירות המפורטות בכתב האישום דווקא. דהיינו, על מנת לדחות את הטענה לפיה אין להשיב לאשמה מספיקות קיומן של ראיות המרשיעות לכאורה את הנאשם לא רק בעבירות הנקובות בכתב האישום אלא אף בעבירות פחותות מהן. על כן כל עוד יש "ראיות לכאורה" לעבירה אחרת הנעוצה בפרשה העובדתית שבכתב האישום דין הטענה להידחות, וזאת אף אם הדבר דורש את תיקון כתב האישום וחיוב להשיב לעבירה האחרת. לשם דחיית הטענה לא נדרש תיקונו של כתב האישום בפועל אלא מספיקה האפשרות לעשות כן בלבד.

לעניין קיומן של ראיות לכאורה, המבחן הוא מבחן חיצוני של ראיות התביעה על פניהן, אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות והוא אינו מעניק להן משקל ראייתי בשלב זה. בית המשפט בוחן האם בהנחה שכל חומר הראיות שהובא בפניו, לחובת הנאשם, יזכה במלוא האמון והמשקל, יהיה בו די כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם או בעבירה אחרת באותו עניין. יצויין שאף אם יש בין הראיות ראיות הסותרות או המחלישות אחת את השנייה, הרי שאין הראיות מאבדות מערכן הלכאורי בשלב זה, ואין בכך עילה לקבלת הטענה לפיה אין להשיב לאשמה. הדבר נכון אפילו אם מדובר ב"חלקים" או ב"שברים" של עדות או בראיות העומדות בסתירה לראיות אחרות ראיות אלה תזכינה למלוא האמון והמשקל הראייתי. זאת, פרט למקרים נדירים ויוצאי דופן בהם חוסר המהימנות בחומר הראיות שהובא זועק. בנסיבות נדירות כאלה בלבד, כאשר הראיות שהובאו לחובת הנאשם הינן כה בלתי סבירות ששום בית משפט סביר אחר לא יכול היה לראות בהן בסיס להרשעה, יטה בית המשפט אוזן לטענות בדבר מהימנות הראיות.

כמו כן אציין שאין בית המשפט בוחן בשלב זה את שאלת קיומה של תוספת ראייתית לעדות יחידה. הפסיקה קבעה שהכלל הוא שאין התביעה חייבת להוכיח קיומה של תוספת ראייתית כגון "דבר לחיזוק", "דבר מה" או "סיוע" כבר במסגרת פרשת התביעה. על כן גם אין מקום להעלות טענה בעניין זה בתום פרשת התביעה שכן העדרה של תוספת ראייתית הנדרשת אינה יכולה לבסס טענה לפיה "אין להשיב לאשמה".

לאחר ששקלתי את טענות הנאשם ועיינתי בחומר הראיות שבפני באתי לכלל מסקנה שאין לקבל את טענת הנאשם לפיה אין להשיב לאשמה.

מעבר לאמור אציין עוד שעם תום פרשת התביעה די בעמידה בנטל של "הוכחה לכאורה", לעומת זאת עם תום הדיון על התביעה לעמוד בנטל של "הוכחה במידה של למעלה מספק סביר". אדגיש שאפשר, כמובן, שיש בחומר הראיות שהובא בפרשת התביעה כדי לעמוד בנטל של "הוכחה לכאורה" אולם אין בו כדי לעמוד בנטל של "הוכחה במידה של למעלה מספק סביר". לכן ייתכן מקרה בו אף אם הטענה שאין להשיב לאשמה נדחתה על ידי בית המשפט, ואף אם הנאשם לא יקיים כלל פרשת הגנה, הוא בכל זאת יימצא זכאי.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ב סיון תשע"א, 14 יוני 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: