מ.י. מועצה אזורית חוף הכרמל נ' שטרית ואח'

גזר דין

הנאשמים הועמדו לדין על כך שבתאריך 9.7.07, בהיותם הבעלים או מי שמחזיקים בכלב מסוג אמסטרף, שוטט הכלב ברשות הרבים, ללא רצועה או שרשרת וללא זמם על פיו, התנפל על עוברת אורח ונשך אותה ברגלה.

בעקבות האירוע נדרשו הנאשמים להסגיר את כלבם לתחנת תצפית כלבת, אך לא עשו כן.

כן נטען בכתב האישום כי הכלב הוחזק ללא רשיון תקף, ללא שבב וללא חיסון וכי לא עבר סירוס.

הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום ובעבירות שיוחסו להם בטוענם כי "הכלב לא שלנו" (עמ' 1 ש' 12 לפרוט').

לאחר שמיעת מלוא הראיות בתיק ולאחר שדחיתי את גירסת הנאשמים לגבי אופן התרחש האירוע בקובעי כי הינה שקרית, החלטתי להרשיע את הנאשמים בעבירות על הסעיפים 2(א), 4, 11(א), 18(ב)(1) + (2) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס"ג-2002, סעיפים 4(1)(א) + (ב), 9 ו-12 לפקודת הכלבת ותקנה 3 לתקנות הכלבת (חיסון), תשס"ה-2005.

בטיעוני ב"כ המאשימה לעניין העונש עתרה כי יוטל על הנאשמים עונש מרתיע וזאת בשני היבטים שונים: האחד הוא הצורך לעשות למניעת סיכון הציבור על ידי כלבים המשוטטים באורח חופשי והשני הוא אופן התנהלות הנאשמים בביהמ"ש, כאשר הביאו גירסה שקרית והסתירו ראיות.

כמדד לעונש הראוי הפנתה ב"כ המאשימה את תשומת הלב לכך שלאחר מועד ביצוע העבירות נשוא כתב האישום נכנסו לתוקפן תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – כלבת ופיקוח על כלבים), תשס"ז-2007 ובהן נקבע גובהם של הקנסות המינהליים שיש להטיל בעבירות זהות ודומות.

ב"כ הנאשמים ביקש להקל בעונשם של הנאשמים.

מעבר לטענותיו כי הנאשמים הינם מבוגרים לגילם וכי הנאשם חולה ועבר לאחרונה ניתוח להחלפת ברך, טען ב"כ הנאשמים טענות נוספות.

האחת היא כי יש להקל בדינם של הנאשמים מחמת שהרשעת הנאשמים בעבירה על סע' 18 לחוק הסדרת הפיקוח על כלבים הינה בבחינת "טעות משפטית" הואיל ולא הוכח כי הכלב היה בן 3 חודשים לפחות בעת שנשך.

לדבריו: "הם הורשעו שלא בצדק וצריך להביא את זה לידי ביטוי בענישה" (עמ' ג' ש' 1-2 לפרוט'). טענה זו, על דרך הצמצום, הינה תמוהה.

ב"כ הנאשמים מבקש כי ביהמ"ש שנתן את הכרעת הדין יקל בעונשם של הנאשמים משום שטעה בהכרעת דינו.

והרי ביהמ"ש, בהרכבו זה, אינו סבור כלל וכלל כי טעה בהכרעת דינו, שאם לא כן לא היה נותנה. כמובן שזכותם של הנאשמים, המונחים על ידי בא כוחם, הינה לערער על קביעות ביהמ"ש דלמטה ולשכנע את ערכאת הערעור כי נפלה טעות בהכרעת הדין המצדיקה זיכוי הנאשמים או שינוי עונשם, אך בוודאי שלא ניתן לטעון כך בפני בימ"ש קמא ולבקש כי ביהמ"ש קמא יקבע כי טעה בהכרעת דינו ולכן הינו מקל בדינם של הנאשמים.

מעבר לנדרש, ועל מנת להעמיד דברים על דיוקם, הנני להפנות לעמ' 42 לפרוט', ש' 23, ולדברי העדות של בנם של הנאשמים כי הכלב היה בן 5.5 חודשים לפני שמסרו, כגירסתו, לאחר וכאשר האירוע נשוא כתב האישום התרחש כשבועיים לאחר מכן.

טענה נוספת שעלתה על ידי ב"כ הנאשמים במסגרת טענותיו לעניין העונש שראוי כי יוטל על הנאשמים היא כי לא נערך לנאשמים שימוע, למרות שהיתה מוטלת חובה לעשות כן.

לדבריו, העבירות בהן הורשעו הנאשמים הינן "עבירות מינהליות" ועל הרשות היתה מוטלת החובה לבצע שימוע לפני הגשת כתב האישום.

העבירות נשוא כתב האישום נעברו, כאמור, בתאריך 9.7.07.

זמן קצר לאחר מכן, בתאריך 28.8.07, פורסמו תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – כלבת ופיקוח על כלבים), תשס"ז-2007 שקבעו כי העבירות נשוא ענייננו יהפכו להיות עבירות מינהליות שבגינן נקצבו קנסות מינהליים, לפי הפירוט שבתוספת. כל זאת על פי הסמכות שניתנה לשר המשפטים בסע' 1(א) לחוק המינהלי.

כתב האישום הוגש לביהמ"ש ביום 4.6.08 ובכל מהלך פרק הזמן מאז כניסת התקנות הנ"ל לתוקף ועד להגשת כתב האישום לא נשלחה לנאשמים הודעה על הטלת קנס מינהלי, למרות שניתן היה לעשות כן עפ"י קביעות הסעיף 1(ג) לחוק העבירות המינהליות.