מ.י. מדינת ישראל-לשכת תביעות תעבורה נ' מגרה

הכרעת דין

הנאשם בפני נאשם בכך שנהג ביום 18.12.07 בקטנוע ברח' הנביאים מכיוון מרכז העיר לכיוון צומת רח' ולנברג ובהגיעו לצומת עקף מימין אוטובוס ציבורי אשר נסע לפני הנאשם והחל בפניה ימינה.

אין מחלוקת על העובדות הבאות:

אין מחלוקת שהאוטובוס כמו גם האופנוע עמדו באור אדום.

אין מחלוקת שהאופנוע החל להתקדם מימין לאוטובוס.

אין מחלוקת שהתאונה נגרמה בצומת.

אמנם טען ב"כ הנאשם בסיכומיו שאין דבר זה מוסכם, אולם, הנאשם עצמו הן בסקיצה שערך ת/4, הן בעדותו היום, העיד כי התאונה אירעה כאשר נהג האוטובוס כבר היה עם הפנים ימינה לרח' ולנברג, כלומר התאונה אירעה בצומת.

נשאלת השאלה, האם אשם בתאונה נהג האוטובוס, כדברי ב"כ הנאשם, או נהג האופנוע, כדברי המאשימה.

מצאתי להרשיע אתה נאשם בעבירות המיוחסות לו וזאת מהטעמים הבאים:

המדובר בצומת עם נתיב אחד שבו פניה ימינה ונסיעה ישר. משלל גרסאותיו של הנאשם לא ברור אם עמד תחילה מאחורי האוטובוס, מימינו או במקביל אליו. מכל מקום, הוא לא עמד במקום בו אמור היה לעמוד אם בכוונתו להמשיך בנסיעה ישר, והוא משמאל לאוטובוס.

נהג האוטובוס ביצע פניה ימינה. הנהג שלל את האפשרות שביצע פניה בקשת רחבה, ומכל מקום לא מצאתי כי יש לעניין חשיבות ואסביר: נהג האוטובוס טען שאותת ימינה. הנאשם טען שאילו היה מבחין באיתות לא היה עובר מימין לאוטובוס. די לי בכך כדי להרשיעו. נהג האוטובוס עמד בנתיב פניה ימינה לתחבורה ציבורית. על הנאשם היה לצפות שאוטובוס עלול לפנות ימינה ברמזור. מן התמונות ת/6 עולה, כי נתיב הפניה ימינה הוא לרכב תחבורה ציבורית בלבד, כלומר, מקומו של האופנוע לא היה כלל יכול להיות מימין לאוטובוס. לא זו אף זו, הנאשם טען שהחל בנסיעה כאשר חשב שהאוטובוס סוטה לנתיב השמאלי שמולו. בכך למעשה מודה הנאשם שעקף מימין רכב בצומת. זו העבירה המיוחסת לו.

טען ב"כ הנאשם לעניין השיהוי בהגשת כתב אישום. אני שותפה לחוסר שביעות רצונו מדרך התנהלות את"ן, אולם אין בכך משום עילה לזיכוי אלא לכל היותר, להקלה בעונש.

הנאשם טען שמספריהם של עדי הראיה עוברי האורח אבדו לו כאשר החליף מכשיר נייד. גירסה זו בעייתית בעיני מאחר ובת/4 נשאל הנאשם ברחל בתך הקטנה, אם יש לו עדים לאירוע, והוא השיב בחיוב. לא הי הקל ממסירת פרטיהם של אותם עדים לצורך הבאתם לחקירה במשטרה ויתכן שאילו היו מעידים כפי שהעיד הנאשם, לא היה כלל מוגש כתב האישום.

טוען ב"כ הנאשם שלא נגרם לאופנוע נזק, הטענה עומדת בסתירה לדברי הנאשם בש' 39 לת/4. שם נשאל אם נגרם נזק לאופנוע ותשובתו היתה "כן, יש נזק לקטנוע".

גם המסמכים הרפואיים ת/2 מעלים כי הנאשם נפצע פציעה קלה ברגלו עקב התאונה.

עוד אתייחס לטענת הנאשם לפיה הבחין באוטובוס פונה ימינה, אולם לא היתה לו אפשרות למנוע את התאונה מאחר ולא יכול היה לנסוע אחורה והפניה ימינה היתה לנתיב תחבורה ציבורית. טענה זו היא בעייתית מאחר ואין ספק כי עדיף להכנס בנתיב תחבורה ציבורית ולו במחיר של קנס כספי מאשר להיות מעורב בתאונת דרכים.

עיינתי בשני פסקי הדין אותם צירף ב"כ הנאשם בסיכומיו ומצאתי כי הם מחזקים לאין ערוך את גירסתה של המאשימה. בתד 11591-08 קבע כב' ס.הנשיא ויטלסון שיש לזכות נהגת מן העבירה המיוחסת לה מאחר וקיימת אפשרות שרוכב האופנוע הוא זה שניסה לעקוף מימין לה. בתד 11288-08, פסק כב' השופט איזקסון שהסיבה היחידה למעשה לחובת הנאשם היא שאפשר את עקיפתו של רוכב האופנוע על כך שפנה ימינה שלא מן הנתיב הימני הקיצוני.

במקרה שלפנינו, אין מחלוקת שהיה רק נתיב אחד וכי נהג האוטובוס עמד בסמוך למדרכה. כך העיד נהג האוטובוס, ולא מצאתי כל סתירה לעדות זו.

בהתאם לכך מצאתי כי בנסיבות העניין לפני, האחריות לגרימת התאונה היא של נהג האופנוע ולא של נהג האוטובוס.

נוכח כל האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.