מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' רביבו ואח'

החלטה לנאשמת 1

נגד הנאשמת ואמה, נאשמת 2, הוגש כתב אישום המייחס להן ביצוע עבירות אלימות, פיסית ומילולית, נגד שוטרים, בעת שהאחרונים מילאו תפקידם כדין ורשמו דו"ח תעבורה לנאשמת בגין ביצוע עבירת תעבורה על ידה.

במועד מסירת תגובתה של הנאשמת לאישום, טענה, באמצעות באת כוחה, כנגד קבילות הודעתה במשטרה, מהטעם שחתמה על ההודעה, בה נכתבו דברים שלא נאמרו מפיה, בעקבות לחץ שהופעל עליה, על דרך של איום, שאם לא תחתום תוכנס למעצר יחד עם בנה, שהיה ביום האירוע קטין כבן שנתיים ושמונה חודשים.

במסגרת משפט הזוטא, שהתקיים סביב טענה זו, נשמעו מטעם המאשימה, עדותם של גובת ההודעה, רס"מ אושרת כהן (להלן: "החוקרת"), אשר גבתה גם את הודעתה של נאשמת 2, ושל מתנדב יחידת התנועה המרחבית אברהם פרנזי (להלן: "המתנדב").

החוקרת העידה על נסיבות גביית ההודעה ועומתה עם טענות הנאשמת לפיהן, בעת שנחקרה נותר בנה התינוק מחוץ לחדר החקירות, במשך שעות, בהשגחת השוטרים, כי הדברים שנרשמו בהודעתה לא נאמרו כך במדויק על ידה ולפיכך סירבה לחתום וכי רק לאחר שאיימה עליה, שתוכנס עם בנה למעצר, התרצתה וחתמה על הודעתה.

בתגובה לטענות השיבה החוקרת כי גביית הודעתה של הנאשמת החלה בשעה 9:51 וכבר בשעה 11.22, לאחר שניתנה החלטה על שחרורה, נחתם כתב הערבות על ידה ועל ידי ערב מטעמה, כפי שעולה מכתב הערובה שהוגש.

לטענתה, בזמן חקירת הנאשמת נותר הילד מחוץ לחדר החקירות, במשמורתה של סבתו, היא נאשמת 2, שחקירתה החלה בשעה 11:31, קרי: לאחר שהסתיימה חקירתה של הנאשמת והיא שוחרר לדרכה.

בהתייחסה לטענה לפיה איימה על הנאשמת, שאם לא תחתום על הודעתה תיעצר יחד עם התינוק, הבהירה כי מדובר בטענה שקרית ומגוחכת, כשמבחינת צרכי החקירה לא הייתה כל נפקות או חשיבות לחתימה.

המתנדב, שעדותו סבה בעיקרה סביב האירוע, נשוא כתב האישום, התבקש, בחקירתו הנגדית, להתייחס, והתייחס, גם למצבם של הנאשמות והתינוק בתחנת המשטרה, לשם הובאו לחקירה, בעקבות האירוע, בו נטל חלק, וסיפר כי בתחנה ישבו הנאשמות עם הילד ולא נטשו אותו, שתו, הסתובבו ולא היו כבולות.

מטעם ההגנה העידה הנאשמת והוגשה הודעתה, שנמסרה, בתאריך 15.2.07, לחוקר מח"ש, בה הלינה על התנהגות אנשי המשטרה, כלפיה וכלפי נאשמת 2, באירוע, נשוא כתב האישום, ובתחנת המשטרה, עובר לחקירתה ובמהלכה.

בעדותה סיפרה הנאשמת כי משהוכנסה לחדר החקירות, כ-3 שעות לאחר שהובאו לתחנה, התבקשה על ידי החוקרת להוציא את בנה מהחדר מבלי שנאמר לה למי למסור אותו, בעוד אמה ישבה אזוקה מחוץ לחדר ומשכך לא יכלה להשגיח עליו.

לדבריה, נוכח הסיטואציה המתוארת הייתה מאד טרודה, במהלך החקירה, והחוקרת, היא רשמה "דברים שהוצאו מהקשרם" ושלא נאמרו מעולם על ידה. כשהעירה על כך לחוקרת, במהלך החקירה, נתקלה באטימות החוקרת אשר סירבה לשנות את הדברים שנכתבו. לכן, כשהחוקרת הגישה לה, לאחר שהחקירה הסתיימה, את הודעתה, כדי שתקרא לפני שתחתום, הודיעה לה תחילה שאינה חותמת עליה משום שאינה מהימנה, אך, בסופו של דבר, נאלצה לחתום, "בלית ברירה", לאחר שהחוקרת אמרה "שאם אני לא רוצה לחתום, אכנס למעצר עם בני. זה מה ששבר אותי... "

בסופו של דבר עזבה הנאשמת, לדבריה, את התחנה בשעה 14:00-14:30.

כאמור, הגישה הנאשמת תלונה במח"ש והודעתה שם הוגשה כראייה. עיון בהודעתה מגלה כי אף שמסרה תלונה מפורטת, על אירועי אותו יום, החל מההתרחשות בשטח, טרם מעצרה, המשך במהלך מעצרה וכלה בתחנת המשטרה, לפני, במהלך ואחרי החקירה, לא הזכירה במילה אחת את טענותיה, על נסיבות גביית הודעתה, כנטען על ידה, במסגרת טענותיה נגד קבילות הודעתה, ולא היה בפיה כל הסבר מניח את הדעת להימנעותה מלספר על כך בהזדמנות הראשונה שניתנה לה לעשות כן, בפני חוקר מח"ש.

סיכומו של דבר - לא נתתי אמון בגרסת הנאשמת על נסיבות גביית ההודעה. לא האמנתי לה שהחוקרת רשמה דברים שלא נאמרו על ידה, או כי העלתה בפני החוקרת טענות כנגד תוכן ההודעה וכי אולצה, באיומים, על ידי החוקרת, לחתום על הודעתה.

כאמור, טענות אלו לא הועלו על ידה, בפני חוקר מח"ש - אף שבמהלך חקירתה שם אוזכרו על ידה דברי איום אחרים, שלטענתה הוטחו בה על ידי החוקרת, ואף נטען על ידה שהחוקרת התנהגה אליה "לא יפה", כהגדרתה, כשהתעקשה לעשות חיפוש על גופה – ולפיכך הן בבחינת טענות כבושות, הטעונות חיזוק לאמיתותן.

אך לא רק שלא מצאתי חיזוק כלשהו לטענותיה, מצאתי שיש משקל נגד לטענותיה דווקא בהעדר טענות דומות מפי נאשמת 2.

באורח פלא נאשמת 2, שאף היא נחקרה על ידי אותה חוקרת, סמוך לאחר סיום חקירתה של הנאשמת, והכחישה בחקירתה את הטענות נגדה, לא העלתה כל טענות פסול כנגד התנהגותה של החוקרת כלפיה, במהלך החקירה, על כי נשלל ממנה הרצון למסור את גרסתה ולהכחיש את מעשיה, או כי נרשמו בהודעתה דברים שלא נאמרו על ידה.

להדגיש, אין טענה בפי הנאשמת לפיה מתקיימים טעמי הפסול, לגבי תוכן הדברים הרשומים בהודעתה. אין בפיה טענה כי אולצה למסור גרסה בניגוד לרצונה, או כי הדברים הרשומים בהודעתה נמסרו על ידה תחת לחץ, או מכל טענת פסול אחרת, כשהטענה היא שהחוקרת רשמה דברים פרי רוחה, ללא קשר לגרסה שמסרה לה הנאשמת. טעמי הפסול נוגעים, אפוא, רק לשלב חתימתה על ההודעה.

לאמור, אין טענה כנגד קבילות הדברים שנרשמו בהודעה, על פי אבות הפסול, אלא כנגד משקלם הראייתי בלבד, כשעל פי הטענה, הפעולה היחידה, שנעשתה עקב שימוש באמצעי פסול, היא אימות הדברים הרשומים בהודעה בחתימת ידה של הנאשמת.