מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' קרסו ואח'

בפני

כב' השופטת גיליה רביד

הכרעת דין

נסיבות המקרה ועדויות התביעה:

1.כתב האישום מייחס לנאשמים עבירה של תגרה במקום ציבורי בניגוד לס' 191 (1) לחוק העונשין תשל"ז.

עפ"י הנטען בעובדות כתב האישום, בתאריך 6.8.2008, בשעה 21:30 לערך, בחוות סוסים ברמת פנקס, התקוטטו הנאשמים אחד עם השני בכך שנאשם 1 תפס בידו של נאשם 2 ודחף אותו ואילו נאשם 2 נגח בפניו של נאשם 1. עוד נטען, כי בהמשך, משהבחין נאשם 1 כי בידיו של נאשם 2 חפץ חד, הכה נאשם 1 את נאשם 2 בכך שסטר לו ובעט בו ואילו נאשם 2 שרט את נאשם 1 בבית החזה ובידו הימנית וגרם לו לחבלות.

2.אין ויכוח, כי חוות הסוסים שבה אירע המקרה המתואר בכתב האישום היא "מקום ציבורי" כהגדרתו בחוק, מקום שאליו היו נוהגים להגיע אנשים כדי לרכוב על סוסים ולטפל בהם. לשני הנאשמים היו סוסים פרטיים שאוחסנו בחווה ונאשם 1 אפילו התגורר בתחומה.

מן הראיות עולה, כי זמן מה לפני הארוע המתואר בכתב האישום הכניס נאשם 2 סוסה שהיתה בבעלותו אל אורווה מסוימת שבה נהג נאשם 1 להחזיק את סוסיו ונאשם 1, בראותו כאמור,הוציא את הסוסה החוצה. אין גם מחלוקת, כי ביום האירוע, בעת שנאשם 2 הגיע לחווה ונפגש באקרעי עם נאשם 1, על רקע אותו מקרה שבו הוצאה סוסתו של נאשם 2 אל מחוץ לאורווה, התפתח ביניהם דין ודברים שהדרדר לכדי עימות פיזי. הצדדים חלוקים בשאלה מי החל בעימות כאשר כל אחד משליך את האשם על זולתו ומצדיק את הפעלת הכוח מצדו בצורך להגן על עצמו.

3.בבקשתה קבוע שכל אחד מהנאשמים אשם בהשתתפות בתגרה נסמכת המאשימה על עדותם של רונן שונטל ודניאל בר-אל שהיו עדי ראיה לחלק מן האירוע.

לטענת ב"כ המאשימה, מעדויות עדי הראיה, כמו גם מגרסאות הנאשמים עצמם ניתן לקבוע כי כל אחד מהנאשמים הפעיל כוח פיזי ותקף את רעהו, כאשר איש מהם לא הרים את הנטל לשכנע כי עומד לטובתו הסייג הקבוע בסע 34י' לחוק העונשין.

4.מטעם התביעה העיד רונן שונטל וסיפר, כי ביום האירוע הוא הגיע עם נאשם 2 לחווה כדי להביא חציר לסוסים. לדבריו, בעומדו מאחורי אחת האורוות הוא שמע צעקות והמולה וכאשר התקרב לזירת האירוע ראה את שני הנאשמים כשהם מחליפים ביניהם מהלומות בעוד אדם מסוים נכנס ביניהם ומפריד. לדברי העד, למיטב זכרונו, בשלב שהוא הגיע למקום נאשם 1 היה שכוב על הארץ ואילו נאשם 2 עמד מעליו. בכל מקרה העד שלל את הטענה שברשותו של נאשם 2 הייתה סכין או חפץ חד אחד והוסיף כי שבזירת האירוע לא הבחין בחתכים או פציעות על גופו של נאשם 1.

5.עד התביעה דניאל בר-אל סיפר, כי הוא מבקר קבוע בחווה שבה הוא מחזיק ארבע סוסים והדגיש כי שני הנאשמים הם חבריו. לדבריו, העימות בין הנאשמים התעורר לאחר שבעלת החווה אמרה לנאשם 2 להכניס את סוסתו לאורווה של נאשם 1 ואילו נאשם 1, שהדבר לא מצא חן בעיניו פנה בעניין זה אל נאשם 2, מה שהוביל עד מהרה לויכוח והחלפת קללות הדדיות. או אז לדבריו, התקרב נאשם 1 אל נאשם 2 והכהו 3-4 מכות אגרוף ואילו נאשם 2 מצדו דחף את נאשם 1 והפילו ארצה, במקום שהיו בו הרבה אבנים. בשלב זה, לדבריו, הוא התערב והפריד בין הנצים. לדברי העד הוא לא ראה שנאשם 1 נפצע ולא ראה שנאשם 2 השתמש בסכין או בחפץ חד.

דיון ומסקנות:

6.תגרה מוגדרת כמצב שבו שני אנשים תוקפים איש את רעהו במקום ציבורי, כאשר "תקיפה" לצורך העניין היא אפילו נגיעה, דחיפה או כל דרך אחרת של הפעלת כוח על גופו של אדם במישרין או בעקיפין, ללא הסכמתו.

במצב שבו כל אחד מהנאשמים מאשר למעשה כי הפעיל כוח פיזי כלפי זולתו על רקע עימות ביניהם, השאלה היחידה שיש להכריע בה האם עומדת למי מהנאשמים טענה של הגנה עצמית.

7.הסייג של "הגנה עצמית" קבוע בסעיף 34 י' לחוק העונשין וזה לשונו:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

על מי שטוען שפעל בנסיבות של הגנה עצמית הנטל לשכנע כאמור. עליו להראות לא רק שהפעלת הכוח הפיזי מצדו הייתה דרושה לו כדי להדוף תקיפה מיידית שנשקפה לו ממנה סכנה מוחשית, אלא שבנסיבות המקרה הוא לא יכול היה לפעול אחרת. לא כל מי שמגיב על תקיפה כלפיו מצד אדם אחר נחשב "כמתגונן", כאשר נקבע לא אחת בפסיקה, כי ההגנה לא תחול על מי שמשיב מלחמה שערה על תקיפה כלפיו.

8.אשר לנאשם 1:

עדותו של נאשם 1 בחקירה ראשית הייתה לאקונית וכללית, כאשר מהשוואת גרסאותיו השונות, קרי הגרסה שמסר בחקירה ראשית, התשובות שמסר בחקירה נגדית והדברים שמסר בהודעתו משטרה, ניכרים חוסר עקביות וחוסר בהירות.