מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' ערמה ואח'

בפני

שופטת הדסה נאור

הכרעת דין לנאשם 1

כתב האישום שלפניי הוגש במקור כנגד שני הנאשמים. למרבה הצער, נאשם 2 נפטר במהלך ניהול המשפט ולפיכך ההליכים נגדו הופסקו ביום 15.10.09.

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 19.8.06, סמוך לשעה 23:00, במהלך משחק כדורגל שכונתי, במגרש הכדורגל בבי"ס רזילי, ברח' אורליאן בבני-ברק, בו השתתפו הנאשמים, המתלוננים - יעקב טרב (להלן: "מתלונן 1") ואחיו חיים טרב (להלן: "מתלונן 2") - ואנשים נוספים, תקף הנאשם את מתלונן 1, בנגיחה בראשו, באזור אוזן ימין והפילו ארצה, כל זאת בתגובה לשאלת האחרון מדוע בעט בכדור לעבר הכביש.

כתוצאה מתקיפת הנאשם את מתלונן 1, נגרמו לאחרון חבלות של ממש, שהתבטאו בנקב עם דם קרוש באוזן ימין ורגישות בקרסול שמאל והוא הובהל לבית החולים.

כשביקש מתלונן 2 לברר, עם הנאשם, מדוע תקף את מתלונן 1, תקף הנאשם גם אותו בכך שדחפו, הפילו ארצה ובעודו שרוע על הארץ בעט בו בכל חלקי גופו, כשאליו הצטרף גם הנאשם האחר. כתוצאה מתקיפת השניים יחד את המתלונן 2, נפלו משקפיו ונשרטו.

על כל אלה מייחסת המאשימה לנאשם ביצוע עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, על פי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), תקיפה בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 379 ביחד עם סעיף 382(א) לחוק העונשין והיזק לרכוש במזיד, על פי סעיף 452 לחוק העונשין.

הנאשם לא כפר, למעשה, בקיומו של האירוע, כפי שהוא מתואר בכתב האישום, זאת, מחוסר ידיעה, כשלטענתו הוא לא נכח במקום בזמן הנטען, לא תקף את המתלוננים וכלל לא היה מעורב באירוע. משכך עובדותיו אינן שנויות במחלוקת.

השאלה היחידה שנותרה במחלוקת היא, אפוא, שאלת זהותו של התוקף והאם הצליחה המאשימה להוכיח שהנאשם הוא זה שהשתתף בתקיפת המתלוננים, באירוע נשוא כתב האישום.

אין מחלוקת שלא הייתה קיימת היכרות מוקדמת בין המתלוננים לנאשם וכי הם לא פגשו בו לפני מועד האירוע ואף לא ידעו את שמו וזהותו בעת האירוע.

עוד אין חולק כי המשטרה לא ערכה מסדר זיהוי חי או למצער מסדר זיהוי תמונות, בהשתתפות הנאשם, לשם זיהויו על ידי המתלוננים.

מוסכם גם שבתאריך 25.10.06, קרי: כחודשיים לאחר האירוע, הצביעו המתלוננים על הנאשם, במהלך עימות ביניהם, בתחנת המשטרה, לאחר שהוזמנו לצורך כך, בעקבות התייצבותו של הנאשם במשטרה, על פי הזמנתה, וחקירתו בחשד לתקיפתם.

לטענת ב"כ הנאשם חובה היה על המשטרה לערוך מסדר זיהוי, בין אם מסדר זיהוי חי ובין אם מסדר זיהוי תמונות, לשם אימות זהותו של התוקף, נוכח העדר היכרות מוקדמת בין הצדדים, והכחשתו של הנאשם את הימצאותו במקום האירוע בזמן הנטען.

לטענתו, זיהויו של הנאשם על ידי המתלוננים במהלך העימות, הוא פסול וחסר משקל, הן משום שבהזמנת המתלוננים לעימות תודרכו כי הם עומדים להיפגש עם תוקפם והן משום שבמהלך העימות ישב הנאשם בחדר כשהוא אזוק בידיו וברגליו.

לחיזוק טיעוניו היפנה, בסיכומיו, לספרו של המחבר י. קדמי "על הראיות", חלק שני, מהדורה 2003 בעמ' 1022 ולהתייחסותו של כב' השופט ד. לוין בב"ש 519/82, רוני קדמי נ' מ"י, פד"י לו(3), 218, (להלן: "פרשת רוני קדמי"), שם נקבע שזיהוי במהלך עימות לא זו בלבד שלא תורם תרומה של ממש בשאלת זיהוי הנאשם, אלא אף יחליש במידה ניכרת את הזיהוי האפשרי באולם בית המשפט, שמטבעו עוצמתו אינה רבה, עד כי כוחו יצטמק לגמרי, ויכשיל את הזיהוי כולו.

מנגד טענה המאשימה שלא היה צורך, במקרה זה בזיהוי הנאשם, על דרך של מסדר זיהוי ודי היה בהצבעה עליו, כפי שנעשה במסגרת העימות, שכן על אף שלא הייתה היכרות מוקדמת בין המתלוננים לנאשם, הרי שהוכח שהייתה היכרות מספקת ביניהם שנבעה מפרק הזמן הארוך בו נחשף הנאשם לעיני המתלוננים, בערב האירוע, כפי שעלה מעדותם.

מתלונן 1 העיד על הדומיננטיות של הנאשם על המגרש, באופן שמשך את תשומת ליבו.

לדבריו, בערב האירוע שוחקו במקום שני משחקים בני 25 דקות כל אחד, כשבמהלך שניהם הנאשם התלהם, פנה כל הזמן לשחקנים, רצה כל הזמן שיפסיקו לשחק, היה בוטה באופן שצרם לו ולכן הסתכל עליו ודמותו נחרתה בראשו, כשהוא הצטייר בעיניו כדמות מאד מפחידה.

עוד הוסיף העד וסיפר כי זיהה את הנאשם בעימות, חרף העובדה שהלה הגיע לעימות כשהוא עטור זקן ועם כיפה על ראשו, בשונה מחזותו בערב האירוע.