מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' מנו ואח'

בפני

כב' השופטת הדסה נאור

הכרעת דין

בפתח הכרעת הדין אני מודיעה, כמצוות סיפת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 על זיכוי הנאשמים מחמת הספק מכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

להלן נימוקיי:

הנאשמים הם גיסיה של המתלוננת איילה נחוסי, (להלן: "איילה") שבתקופה הרלוונטית לכתב האישום, הייתה נשואה לאחיהם, משה מנו, וניהלה עמו מערכת יחסים עכורה, לאחר שהאחרון עזב את הבית ולטענתה נמנע והתחמק מתשלום מזונותיה ומזונות ילדיהם המשותפים.

על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 14.2.05 סמוך לשעה 16:30, הגיעה איילה יחד עם אחותה, גלית נחוסי נחושתן (להלן: "גלית") ועם הגב' מרים פרסי משה (להלן: "מרים"), (להלן יחד: "המתלוננות") ברכבה של מרים, מסוג רנו מגאן, (להלן: "הרכב") לרח' מוצא 13 ברמת-גן, שם שהה אותה עת בעלה של איילה, כדי למסור לו, באמצעות שוטרים שהוזמנו על ידה למקום, צו מאסר נגדו בגין חוב מזונות.

לאחר שצו המאסר הוצג לבעלה של איילה, הגיעו הנאשמים אל הרכב, בו ישבו, אותה שעה, המתלוננות - מרים במושב הנהג ואיילה וגלית במושב האחורי - וגרמו, על ידי זריקת אבנים וחפצים שונים ובמכות בידיהם ובאמצעות החפצים, לחבלה במזיד לשמשה הקדמית ברכב, שנסדקה ולשקע בפח הרכב, מעל הגלגל הקדמי שמאלי, וכן ניסו לפתוח את דלתות הרכב, שהיו נעולות, כדי לתקוף את היושבות בו.

על כל אלה הועמדו לדין על ביצוע עבירות של חבלה במזיד ברכב, על פי סעיף 413ה ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") וניסיון תקיפה בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 379 ביחד עם סעיפים 382(א) ו-25 לחוק העונשין.

על מרבית העובדות ובהן נסיבות האירוע ועובדות הרקע אין מחלוקת בין הצדדים ולמעשה סלע המחלוקת נע סביב התנהלותם של הנאשמים מהרגע בו הבחינו במתלוננות ועד אשר עזבו האחרונות את המקום.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

הנאשמים הינם אחיו של בעלה בנפרד של איילה, שלא עמד בתקופה הרלוונטית לכתב האישום בחובותיו לתשלום מזונותיה ומזונות ילדיהם ולפיכך הוצאו נגדו פקודות מאסר, לביצוע "ידני", לבקשת איילה.

בתאריך הנטען בכתב האישום קיימו הנאשמים ובעלה של המתלוננת, יחד עם בני משפחה וקרובים נוספים, טקס אזכרה בבית ההורים, ברחוב מוצא 13 ברמת-גן, במלוא שלושים יום לקבורת אביהם.

אותה שעה הגיעו המתלוננות לבית המשפחה האבלה, ברכב, בו נהגה מרים, ובידם פקודת מאסר, כדי לבצעה, באמצעות שוטרים, שהוזמנו למקום על ידי איילה.

לאחר שהפקודה נמסרה לידי השוטרים, איתי שאמלי ושמואל סבן, (להלן: "השוטרים") ניגשו האחרונים לבית האבלים לביצוע הפקודה והמתלוננות המתינו במעלה הרחוב, לאחר שהחנו שם את הרכב, כשפניו לכיוון המדרכה, וצפו ממקום עמידתן על המתרחש בסמוך לבית האבלים.

השוטרים הגיעו לביצוע פקודת המאסר לבית האבלים, הציגו בפני בעלה של איילה את הפקודה וביקשו ממנו להתלוות אליהם החוצה, כאשר הם מיידעים אותו שאיילה ממתינה בסמוך. תגובתו לכך הייתה נסערת והוא רצה לרוץ לעבר איילה, אך השוטר יחד עם נאשם 2 אחזו בו ומנעו ממנו לעשות כן.

לבקשתו ולבקשת בני המשפחה האבלים קיבלו השוטרים אישור, ממפקדם, שלא לבצע את הפקודה.

בין לבין, בטרם התקבלה ההחלטה לדחות את ביצוע הפקודה, ובעקבות המצאת פקודת המאסר לאחיהם, הגיעו הנאשמים בריצה למקום חניית הרכב, בין אם שניהם יחד, כטענת המתלוננות ובין אם נאשם 2 בעקבות נאשם 1, כטענת הנאשמים.

המתלוננות כולן, כטענת הנאשמים, או איילה וגלית, כטענת המתלוננות, עמדו מחוץ לרכב, הבחינו בנאשמים מתקרבים לעברן ומיהרו להיכנס לרכב, בטרם הגיעו הנאשמים למקום. במושב הנהג ישבה מרים ובמושב האחורי, כשהן כפופות, על מנת שהנאשמים לא יבחינו בהן, ישבו איילה וגלית. בשלב כלשהו הרימה גלית את ראשה וכך נחשפה זהותן על ידי נאשם 1, שחיפש אותן בין כלי הרכב החונים, וזיהה אותן כשעמד לשמאלו של הרכב.

בשלב כלשהו, בעת ששני הנאשמים היו ליד הרכב, יצאה מרים עם הרכב בנסיעה אחורנית והמתלוננות נמלטו ברכב מהמקום.