מ.י. מדור תביעות פלילי ת"א נ' אזריה

בפני

שופטת הדסה נאור

הכרעת דין

הנאשמת, ילידת 1952, עבדה, בתאריך 20.3.06, באופן חד פעמי, בטיפול בקשישה, אסתר בן סימון ז"ל, (להלן: "הקשישה"), בביתה של האחרונה, ברח' מאפו 21 בתל-אביב.

על פי הנטען בכתב האישום, באותו מועד, סמוך לשעה 10:30, גנבה הנאשמת, מביתה של הקשישה, את דמי השכירות השנתיים שלה, בסך של -.27,587 ₪, שערכם ביום ביצוע העבירה היה שווה ל- -.4,900 יורו.

בגין מעשה זה מבקשת המאשימה להרשיעה בעבירה של גניבה בידי עובד ממעבידו, על פי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977(להלן: "חוק העונשין").

בתשובתה לכתב האישום לא כפרה הנאשמת בנוכחותה בזמן ובמקום הנטענים בכתב האישום, אך הכחישה מכל וכל את מעשה הגניבה המיוחס לה.

היות ובחומר הראיות נמצאה חוות דעת מומחה, מהמעבדה לזיהוי טביעות אצבע במטא"ר, על פיה נמצאה טביעת אצבע של הנאשמת על שובר המרת כספים (להלן: "השובר"), שעל פי הנטען היה צמוד לכסף שנגנב, טען ב"כ הנאשמת, במעמד מתן התשובה לאישום, כי קיים ספק באשר לאופן בו הגיעה טביעת אצבעה של הנאשמת למסמך והאם בכלל מדובר בטביעת אצבעה.

בסיכומיו, פרש ב"כ הנאשמת את יריעת המחלוקת וטען כי היא משתרעת הן על המישור העובדתי, והן על המישור המשפטי.

בהתייחס לפן העובדתי – טען שאשמתה של הנאשמת לא הוכחה, הן משום מחדל חקירתי, שהתבטא באי גביית הודעה מהקשישה, שהייתה היחידה עם הנאשמת בבית, בזמן הרלוונטי, ונפטרה טרם החלו להישמע הראיות, כשלדעתו עדותה יכלה לשפוך אור על מעשי הנאשמת במועד הרלוונטי, והן לנוכח סתירות שמצא בין עדות המתלוננת, ביתה של הקשישה, בבית המשפט, לבין הגרסה שמסרה בהודעתה במשטרה.

נראה כי בעקבות עדותו של רפ"ק אלי דיין, מומחה ט"א ממטא"ר אשר זיהה את טביעת אצבעה של הנאשמת על השובר, זנח ב"כ הנאשמת את הטענה שטביעות האצבע שנמצאו על השובר אינן שייכות לנאשמת, אך טען כי מדובר בטביעת אצבע על חפץ נייד ומשום כך משקלה הראיתי פוחת, במיוחד כשאין מחלוקת שהנאשמת שהתה בדירת הקשישה, מכאן, לטענתו, טביעת אצבעה אינה זרה לזירת העבירה והיא מסרה הסבר הגיוני להימצאותה.

בהתייחס לפן המשפטי, טען ב"כ הנאשמת, בסיכומיו, שגם אם ייקבע שהנאשמת נטלה את הכסף מדירת הקשישה, הרי שלא הוכחו יסודות עבירת הגניבה בידי עובד, מאחר שהקשישה, כלפיה חבה הנאשמת חובת נאמנות, לא הייתה עדה במשפט ומשכך לא ניתן להוכיח קיומה של מערכת יחסי אמון ביניהן.

מכאן, לטענתו, לכל היותר ניתן להרשיע את הנאשמת בעבירה של גניבה, על פי סעיף 384 לחוק העונשין.

ראיות התביעה מבוססות על ראייה אובייקטיבית, הימצאות טביעת אצבעה של הנאשמת על השובר, שכאמור, אין עוד מחלוקת על קיומה.

לגבי מיקומו של השובר, בבית הקשישה, העידה בתה, הגב' בריז'יט בן סימון (להלן: "הגב' בן סימון"), אשר אף סיפרה על נסיבות הגעתו לדירה והקשר שבינו לבין הכסף, שלטענתה, נגנב.

על פי גרסתה, כפי שנמסרה בבית המשפט, ביום ראשון של השבוע, יום לפני שהגיעה הנאשמת לעבוד בבית הקשישה, כמטפלת מחליפה, המירה, אצל חלפן כספים, סכום של 5,000 יורו, שהובאו על ידי אחיה מצרפת עבור אמה, והחביאה את הכסף, עטוף בתוך השובר, במגירה, מתחת לספרי תהילים וכיפות, במזנון קטן בסלון.

לדבריה, בימים שחלפו, מאז שהניחה את הכסף במזנון ועד שגילתה שהכסף נעלם, ביום שישי של אותו שבוע, עבדו, בבית הקשישה, שתי מטפלות מחליפות, הראשונה הייתה הנאשמת, שעבדה ביום שני של אותו שבוע, והשנייה, עבדה אחריה במשך יומיים.

מעמדה של טביעת אצבע כראייה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וכיום אין עוד מחלוקת כי מדובר בראייה נסיבתית המבססת מעין "חזקה שבעבודה", חזקה שהנאשם יכול להפריכה במתן הסבר "תמים" להימצאותה המרשיעה של הטביעה, במקום בו נמצאה.

בהעדר הסבר כזה, שיש בו לפחות כדי לעורר את הספק, ניתן לבסס הרשעה בפלילים על טביעת אצבעות כראייה יחידה.

אכן, הפסיקה הבחינה, כטענת ב"כ הנאשם, בין כוחה הראיתי של טביעת אצבע שנמצאה על גבי חפץ נייח לבין כוחה הראיתי של טביעת אצבע שנמצאה על חפץ נייד וכך קבעה השופטת (כתוארה אז) ד. דורנר בע"פ 7293/97 ז'אפר עאמר נ' מדינת ישראל