מ.י. לשכת תביעות מרחב שפלה - פלילי נ' טיגבו

הכרעת דין

החלטתי להורות על זיכויו של הנאשם מחמת הספק, ואנמק:

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לנאשם עבירה של איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז-1977.

בעובדות כתב אישום נטען כי הנאשם והגב' קסייה דמסה נטרה (להלן: "המתלוננת") גרושים מזה 4 שנים.

נטען כי מאז שהתגרשו במספר מועדים מדויקים שאינם ידועים למאשימה, איים הנאשם על המתלוננת שלא כדין בכך שאמר לה: "אני אמחוק אותך מהמפה, אני יעלים אותך, אני יהרוג אותך" כל זאת בכוונה להפחידה ולהקניטה.

נטען כי לאחרונה חזרה המתלוננת להתגורר בעיר לוד.

נטען כי ביום 17.3.09 בשעה 20:30 או בסמוך לכך, עת ירדה המתלוננת מביתה ופנתה לרכבה, הגיעה הנאשם ברכבו, עצר סמוך למתלוננת ואיים עליה שלא כדין בכך שאמר לה "שלום יא זנזונת, מה את חוזרת לבית? אם תחזרי למקום הזה אז הלך לך החיים, למה את יודעת אני מסתובב בסביבה הזו" זאת בכוונה להפחידה או להקניטה.

תגובת הנאשם:

במענה לכתב האישום כפר הנאשם בכך שהוא איים על המתלוננת. הנאשם לא כפר בכך שהוא והמתלוננת גרושים מזה ארבע שנים, כמו כן לא כפר בכך שהמתלוננת חזרה להתגורר בעיר לוד, והיא מתגוררת ברחוב בו מתגורר הנאשם, מול ביתו (עמ' 7).

הראיות שהובאו:

התביעה זימנה למתן עדות את המתלוננת והציגה בהסכמת ההגנה את המוצגים כדלקמן: אימרת הנאשם המוצג שסומן כ-ת/1, דוח העיכוב המוצג שסומן כ- ת/2 ודוח פעולה שערך השוטר איציק כהן, המוצג שסומן כ-ת/3.

מטעם ההגנה מסר עדות הנאשם והוגש התרשים נ/1.

ראיות התביעה:

1)המתלוננת הגב' קסאי ידמסה:

מעדות המתלוננת הגב' קסאי ידמסה, עלה כי המתלוננת והנאשם היו זוג נשוי והתגרשו בשנת 2002.

לגרסת המתלוננת הנאשם במהלך חייהם המשותפים נהג לאיים עליה. בנוסף מסרה כי הנאשם לא עבד, היא עבדה, הנאשם לקח את כספה ואם ביקשה ממנו כסף לא נעתר לבקשתה. (עמ' 8).

המתלוננת מסרה כי במהלך חייהם המשותפים הנאשם תקף אותה ובעבר התלוננה במשטרה (עמ' 8).

הנאשם איים עליה באופן שאמר לה: "אני אהרוג אותך אני אעשה את זה, אני אעשה את זה אם תלכי למשטרה" (עמ 9).

לדבריה לאחר גירושיהם בכל עת, עת נפגשה עם הנאשם, הנאשם איים עליה באופן שאמר לה: "אני אהרוג אותך אני אמחוק אותך מהמפה" (עמ' 9).

המתלוננת מסרה כי היא הבינה את משמעות האיום אני אהרוג אותך, אולם היא לא הבינה את משמעות המילים אני אמחוק אותך מהמפה. לדבריה בעת שהובהרה לה משמעות האיום, ובשים לב לכך שאין לה אף אחד ואין לה משפחה בלוד, כך לדבריה ובלשונה, היא חששה וגמרה בלבה לעזוב את העיר לוד. בהמשך, לאור העובדה שמקום עבודתה בעיר לוד, ובשל העובדה שעבדה בלילה והיה קשה לה להתגורר במקום מרוחק, החליטה לשוב ולהתגורר בלוד, בביתה (עמ' 9).