מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' זמנסקי

גזר דין ללא הרשעה

הנאשם הודה ונמצא אשם במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בכך שביום 6.10.2006 החזיק הנאשם בסכין מחוץ לביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקה למטרה כשרה.

הנאשם התייצב לדיון ביום 4.1.2009, לאחר שמונה לו סניגור ציבורי, וביקש באמצעות ב"כ דחיית המענה על מנת לבוא בדברים עם המאשימה. עד לדיון הנדחה הגיש הסנגור המלומד בקשה לעיכוב הליכים, ועל כן ביקש לדחות את הדיון שוב.

ביום 8.7.2009 הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הנאשם יודה בכתב האישום, וישלח לתסקיר שירות המבחן בטרם הרשעתו בדין, על מנת שתיבחן, בין היתר שאלה זו.

ביום 20.5.2010 טענו הצדדים לעונש בפניי, לאחר שהוגש תסקיר שירות המבחן, המתאר נסיבותיו האישיות של הנאשם, נסיבות ביצוע העבירה, והמלצת שירות המבחן.

בסופו של יום המליץ שירות המבחן להשית על הנאשם עונש של מאסר מותנה, זאת לאור העובדה כי הנאשם איננו פנוי לבצע צו של"צ בשל מחויבויותיו לעבודתו.

עמדת המאשימה לעניין העונש היתה למאסר מותנה וקנס.

בטיעוניו לעונש ציין ב"כ המאשימה המלומד כי מדובר בנאשם אשר החזיק בסכין ברכבו, וכי בעבירה זו בית המשפט העליון קבע שאין זה ראוי שלא להרשיע, כבקשת הסנגור בתיק. עוד ציין ב"כ המאשימה המלומד, כי המקרה דנן אינו עומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה לצוים ללא הרשעה, והפנה אף להמלצת שירות המבחן לצו של מאסר מותנה.

הסניגור המלומד ביקש להשית על הנאשם צו ללא הרשעה ולהחתימו על התחייבות כספית.

בטיעוניו לעונש ציין ב"כ הנאשם כי מדובר בעבירה אשר בוצעה לפני מספר שנים – בשנת 2006, כי כיום אין עוד אינטרס ציבורי בהרשעת הנאשם, וכי תסקיר שירות המבחן הינו חיובי ומלמד על נאשם אחראי, בעל יחסים חברתיים תקינים, אשר עובד למחייתו ועל מנת לסייע בפרנסת משפחתו. הסניגור טען, כי שירות המבחן, היה ממליץ על צו ללא הרשעה, אם היה הנאשם פנוי לביצוע צו של"צ, וכי אין להרשיע את הנאשם אך בשל עוניו, ובשל קשיי הפרנסה שלו, שכן רק בשל העובדה כי הוא עובד שעות רבות על מנת לפרנס את משפחתו, אין הוא מסוגל לעמוד בצו של"צ.

הסנגור הסביר, כי הרשעה יכולה לפגוע במקור תעסוקתו, ואף צירף מסמכים התומכים בכך בדיון 31.5.2010, בהסכמת ב"כ המאשימה המלומד, ובהגינותו.

מהמסמך שהוגש על ידי הסנגור [נ/1] עולה כי הנאשם עובד למעלה מ- 4 שנים בחברת "לסיכו". מעבידו ציין במכתב כי מדובר בעובד חרוץ, צייתן, מסור ואחראי וכי הם מרוצים מעבודתו. כמו כן הובהר במכתב כי היות ומדובר בחברה אשר עוסקת בעבודות עבור חברות ממשלתיות, ישנה דרישה שלעובדים לא יהיה רישום פלילי. מכאן מסקנת הסנגור כי הרשעה בדין תפגע במטה לחמו של הנאשם.

מדובר בנאשם יליד 1983, ללא עבר פלילי, אשר הודה בעבירה של החזקת סכין שלא כדין.

מעיון בתסקיר עולה כי מדובר בנאשם צעיר בגילו, אשר עלה ארצה בשנת 2000. הנאשם שירת שירות צבאי מלא, הינו עובד מזה כ-4 שנים בחברת "לסיכו" בבניה ותיקון מסילות רכבת. שירות המבחן מציין כי עולה ממכתב ההמלצה שקיבלו ממעסיקו של הנאשם כי מדובר בעובד חרוץ וכי הם מרוצים מתפקודו בעבודה. עוד עולה מהתסקיר כי הנאשם מנהל אורח חיים נורמטיבי, מאופיין כאדם שומר חוק ובעל יחסים חברתיים תקינים.

מתסקיר שירות המבחן עולה, כי קצינת המבחן ביקשה להמליץ על צו של"צ ללא הרשעה בעניינו של הנאשם, אך עקב העובדה כי הנאשם אינו פנוי לביצוע צו של"צ, ממליץ שירות המבחן על עונש של מאסר מותנה.

השאלה העומדת כעת להכרעה, הינה האם בשקילת מכלול השיקולים, יש מקום לחרוג מן הכלל לפיו יש להרשיע נאשמים שנמצאו אשמים בדין.

מחד, מדובר בעבירה חמורה. תופעת הסכינאות הפכה זה מכבר לתופעה מוכרת ורווחת במחוזותינו. בהחזקת סכין סכנה מסתברת שכן החזקתה של הסכין עלולה לגרור אחריה אף שימוש לרעה בה. אינטרס הגמול וההרתעה מחייבים הרשעת הנאשם, כאשר העונש בגין העבירה דנן הינו מאסר בפועל, וזאת במטרה להרתיע עבריינים בכח ולהעביר את המסר של סלידה מעבירות אלו. אציין כי עמדת המאשימה לעניין העונש ביחס לתיק דנן הינה עמדה עונשית רכה, אשר מביאה בין השיקולים השונים, את כלל הנסיבות כפי שהן עולות מן התסקיר החיובי שהוגש.

מאידך, עומד בפני נאשם צעיר בגילו, ללא עבר פלילי, אשר כפי שנלמד מתסקיר שירות המבחן מנהל אורח חיים נורמטיבי ושירת שירות צבאי מלא. הנאשם עובד לפרנסתו מזה כ- 4 שנים ומפרנס אף את משפחתו, כאשר מעבידיו מרוצים מתפקודו ומתארים אותו כעובד אחראי ונעים הליכות.

מנ/1 עולה כי מדובר בעובד חרוץ, צייתן, מסור, וכן עולה ממנו כי הרשעה בדין תסכן את מעמדו בעבודתו, שכן החברה בה מועסק הנאשם עובדת מול חברות ממשלתיות, שם הדרישה החוזית היא כי לעובדים לא יהיה רישום פלילי.

ההלכה המובילה ביחס לשאלת אי הרשעה הותוו בע"פ 2083/96 בפסק דין כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) , שם קבע כב' המשנה לנשיא ש.לוין את השיקולים אשר שוקל שירות המבחן בבואו להמליץ לבית המשפט על אי הרשעה, ואימץ אותם :